מאת עפרה ישועה-ליית

התפרסם ב"העוקץ" 21/3/2017

משפט הראווה האבסורדי "מדינת ישראל נגד המשוררת דארין טאטור" הגיע השבוע לשלב עדי ההגנה. שני פרופסורים מומחים עשו את דרכם ממרכז הארץ כדי להסביר לתובעת אלינה חרדק ולשופטת עדי במביליה בבית משפט השלום בנצרת, מדוע כתב האישום שבגינו נשללה חירותה של טאטור מאז אוקטובר 2015 מופרך מעיקרו.

הפרופסור לספרות ניסים קלדרון כתב בחוות דעתו שאין שום מקום להפליל משורר כלשהו בגין טקסט שכתב, גם אם היה גדוש בהתבטאויות קשות; רוסיה הצארית, כמו המנדט הבריטי, וכמו מדינת ישראל עד כה, הניחו למשוררים גם כאשר ניתן היה לראות בשיריהם קריאה לאלימות ועידודה. ד״ר יונתן מנדל, מומחה לשפה הערבית בעל ניסיון רב בתרגום, העומד בראש מרכז ון ליר ליחסי יהודים-ערבים, קבע במסמך שהגיש כי השיר ששוטר ישראלי החליט שיש בו משום "הסתה לאלימות" הוא שיר לאומי נרגש על פי מיטב המסורת בשפה המקומית, ללא כל קריאה לאחוז בנשק או לשפוך דם.

טחנות הצדק טוחנות לאט: שני האקדמאים ביחד עם עורכי הדין מטעם ההגנה גבי לסקי ונרי רמתי, המשוררת הנאשמת, בני משפחתה ותומכיה, נאלצו להמתין שלוש שעות במסדרונות המהודרים של בניין בית המשפט הענקי המעוצב לתלפיות, בסוג של שביתת רעב כפויה: הקפטריה נסגרה לפני חודשים רבים ואין אפילו מתקן מי שתייה, שלא לדבר על מכונת קפה – שילוב מנצח של כשלי המערך המשפטי והיחס המזלזל ל"פריפריה". הישיבה, שתוכננה ל-11:30 בבוקר, החלה ב-2:30 אחר הצהריים, ונמשכה עד 8:30 בערב. היא הוקדשה כולה לחקירתם הנגדית של שני המומחים על חוות הדעת המנומקות שהגישו, כל אחד בתחומו המקצועי. התובעת חרדק לא חסכה מאמצים בנסיונות לקעקע את יושרתם.

"האם לשיטתך כל אדם שכתב שיר או קובץ שירים הוא משורר הזכאי לזכויות יתר על פני אוכלוסייה אחרת?" שאלה חרדק את פרופסור קלדרון, שהשיב בחיוב וקבע כי אם טקסט נכתב כשירה כי אז "הוא זכאי לכל הזכויות שאנו נוהגים לתת לשירה בתרבות שלנו, וממילא אחריותו של הכותב כלפי הטקסט הזה היא בגדר אחריות של משורר".

"לשיטתך גם קריאות לאלימות יעניקו חסינות מפני העמדה לדין?" לחצה חרדק. "לא לשיטתי אלא לידיעתי", ענה קלדרון. "מכיוון שאם חיים נחמן ביאליק כתב 'באכזריות חֵימה את דמכֶם נֵשְת לא נרחֵמָה ואם נֵעור כל הגוי ויִקּום ויאמר נקום' – 'גוי' כאן מתייחס לעם – אז החסינות שביאליק נהנה ממנה כוללת אמירות כמו לשתות את דמם של הגויים וקריאה לנקום בהם. במסורת הישראלית יש חסינות למשורר שקורא לאלימות בלתי חוקית. בחנוכה שרים 'מעוז צור ישועתי… לעת תכין מַטְבֵּחַ מצר המנַבֵּח..' אנו קוראים בחנוכה לטבוח את אויבינו".

התובעת טענה שהשיר של טאטור הושמע בפייסבוק כליווי לסרטון וידיאו, אך קלדרון הבהיר שאין לעובדה זו שום השפעה על חוות דעתו. "אני שייך למסורת ספרותית ושירית שמכירה היטב פרסום של שירים בתוך הקשרים אחרים, מודפסים וגם מוסרטים. שירה היא שירה. מסורת הווידיאו היא קצרה אבל מסורת השירה בתוך הקשר היא מסורת ארוכה. האם היית מתייחסת להקשר של שיר של אורי צבי גרינברג, שבו הוא מזכיר במפורש את המילים ברית הבריונים והוא באופן ברור היה חבר בארגון ברית הבריונים שקרא לפעולות בלתי חוקיות כלפי השלטון הבריטי בארץ?" אצ"ג, הזכיר העד, מעולם לא היה יעד של משטרת המנדט למרות הטקסטים הבוטים בשיריו שהיוו השראה לתנועות המחתרת שפעלו באלימות נגד שלטון הכיבוש. ממש כמו שלטון הצאר הרוסי שלא מצא לנכון לפעול נגד ביאליק חרף קריאתו לנקמה אלימה.

"אתה לא מתיימר להציג את עצמך כעד אובייקטיבי", הטיחה התובעת בפרופסור, שמיהר להסכים: "אין עד אובייקטיבי בספרות, אין בית משפט ליצירות ספרותיות, לערכן ומשמעותן". הוא אישר כי הביע את דעתו על משפטה של טאטור באירוע שנקרא "שירה בצל הטרור" באגודת הסופרים, וכי במקום התעוררו ויכוחים קולניים, "ויכוחים בתוך הקהילה הספרותית הם טבע הדברים", הזכיר. בהמשך טענה חרדק כי קלדרון הסתמך על קלאסיקנים מהעבר הרחוק ולא הביא בחוות הדעת שלו דוגמאות עכשוויות. "אם נאמץ את עמדתך, אז במקום שאנו נמצאים כיום, אדם יכול במסווה של משורר לפרסם כל מה שעולה על רוחו, גם אם הדבר עולה לכדי עבירה פלילית!" נזפה התובעת.

"כן", אמר הפרופסור בנחת. אריאל זילבר פרסם שירים שתמכו ברוצח רבין. איש לא העמיד אותו לדין ולא צריך להעמידו לדין, הוא זכה להגנה של כל נאמני השירה".

גם את העד המומחה השני, ד"ר מנדל, עשתה התובעת מאמצים עילאיים להציג כ"בלתי אובייקטיבי". היא הציגה כעדות "מרשיעה" מאמר שכתב בעבר ובו פירש את תנועת חמאס כארגון פוליטי, ולא כארגון טרור (בחקירה החוזרת הבהיר מנדל שהגדרה זו לא באה מ"מוחו הקודח" אלא חזרה על חוות דעתם של הגנרל האמריקאי קולין פאוול וראש המוסד לשעבר אפרים הלוי). מנדל אישר גם שכתב מאמר על הפרשנות המוטעית לחלוטין של ישראלים למילה "שאהיד", שפירושה הנכון הוא "חלל" או "קורבן", בעוד דוברי העברית מזהים אותה באופן אוטומטי עם טרור.

הפלסטינים, אמר מנדל, מתייחסים לשאהידים "יותר כקורבנות ופחות כתוקפנים. שאהיד הוא לא רק מי שביצע פעולת טרור אלא גם חולה סרטן שמת במחסום. רוב הנקראים שאהידים הם אזרחים שלא יצאו לפגוע בישראלים. אם בצוק איתן או עופרת יצוקה נהרגו כ-2,000 איש ברצועת עזה, מבחינת הפלסטינים כולם שאהידים, אזרחים ולוחמים כאחד".

בכל הנוגע לשיר שכתבה דארין טאטור, הבהיר העד, כל הקורבנות שהיא מדברת עליהם בשיר הם אזרחים. "כשאני מסתכל על שמות הקורבנות שהיא מזכירה בשיר, הילד שנשרף זה כנראה מוחמד אבו-חדיר; עלי זה עלי דוואבשה; גם הדיל זה היה מקרה מאוד קיצוני, עיתון 'הארץ' קרא לזה הוצאה להורג" (הדיל השלמון נורתה בחברון על יד חייל שחשד בה – לפי כל העדויות בטעות – שבאה לבצע פיגוע).

בשלב זה שלפה התובעת סרטונים שבהם הוצגו מחבלים מתאבדים כשאהידים, תוך שהיא מנסה לשכנע את העד שגם דארין טאטור התכוונה לפאר מחבלים מתאבדים כאשר הזכירה שאהידים. אחרי שלוש שעות של התשה על דוכן העדים והצגת סרט ועוד סרט, התלוננה הסניגורית שהתובעת מתייחסת לד"ר מנדל כאל "נאשם". ואכן עו"ד חרדק חזרה שוב ושוב על הטיעון שהעד אינו "אובייקטיבי" בעוד מנדל משיב לה ש"כשבאים לדבר על מציאות פוליטית, אין אדם שאין לו דעות". הוא הוסיף, כי לפי בדיקתו המקצועית, מי שבאמת אינו אובייקטיבי, הוא מי שהעמיד את דארין לדין על בסיס תרגום מפליל: "התרגום שלי נאמן לאמת, אובייקטיבי, קשור לרוח הדברים שבו נכתבו והוא לא נכתב על מנת להפליל. תחושתי שבכל צומת שהיה אפשר לבחור למה היא התכוונה, פירשו כאילו מטרתה אלימה ובזה יש חוסר אובייקטיביות". בהמשך התשאול הוסיף מנדל: "התרגום של המשטרה היה מאוד פשטני, היה לא מדויק, והמטרה שלו היתה להוכיח שהכותבת היא בעד פעולות אלימות".

התובעת המשיכה לשלוף סרט אחר סרט. מה הוא רואה בסרטונים? נשאל העד. "אני ראיתי בסרט את הגדה המערבית, שטחים מחוץ לקו הירוק, שלא סופחו לישראל ולמיטב הבנתי יש בהם חיילים שמתעמתים עם פלסטינים". במקום אחר הזכיר: בגדה המערבית "יש מצב מאוד מורכב שבו החיילים נתפסים ככוח כובש והריסת בית נתפסת כמעשה אלים".

"יידוי אבנים או בקבוקי תבערה זה טרור", טענה התובעת.

מנדל השיב: "יש לפתור את הסכסוך ללא אלימות. אני נגד אלימות. בסיטואציה שבה מצד אחד יורים ומצד שני נזרקת אבן, נעשים מעשי אלימות משני הצדדים". הוא הגיב באירוניה על הגדרת זריקת אבנים כהפרת סדר: "מישהו צריך לשאול את עצמו: אם האבן מפרה את הסדר – אז מה הסדר? המשך המצב שבו ישראל נמצאת בגדר המערבית. זריקת אבנים היא תגובה למצב סוער".

*

השופטת קבעה כי הישיבה הבאה תתקיים ב-28 במרץ. עורכי דינה של טאטור זימנו כעד את השוטר יניב המי והודיעו כי ייתכן שיהיה עד נוסף.