מאת עפרה ישועה-ליית

התפרסם ב"הגדה השמאלית" 25/1/2016

בעמוד הדעות של "הארץ" מיום 21 בינואר 2016 נזף הפובליציסט ארי שביט ב"שמאל הקיצוני" של ישראל בהצלפת לשון חדה כתער:

"השמאל הקיצוני כולו שלילה. הוא לא בונה אלא מפרק. אינו חיובי אלא הרסני. האם קראתם באחרונה הצעה של אנשיו כיצד לסיים את הכיבוש למרות שבתנאים של מזרח תיכון ברוטלי השלום של אוסלו נהפך לבלתי אפשרי? האם שמעתם תוכנית כוללת של חבריו כיצד להפוך את ישראל למדינה שהיא גם שוויונית, גם צודקת וגם משגשגת? אין מצב. שום סיכוי. נאדה. האתוס של השמאל הקיצוני הוא אתוס שלילי של ביקורת, ביקורת, ביקורת."

הפולמוסן הציוני הבכיר צודק: לא ראיתם, לא שמעתם, לא קראתם שום תכנית שמאל רצינית. אלא אם כן אתם קוראים אתרים אזוטריים כמו "הגדה השמאלית". לטקסטים השוטחים תכניות המציעות להפוך את ישראל – ואת פלסטין – למקום שוויוני, צודק ומשגשג אין מקום בעתון הליברלי החשוב של ישראל. אפילו לא לסקירת ספרים פשוטה על ספר ועבודת דוקטורט שנוגעת בנושא הרלוונטי ביותר לפוליטיקה המקומית. הסקירה להלן, שלא במפתיע, הוצעה בעבר לעיתונו של שביט אך לא זכתה אפילו לתשובת דחיה מנומסת.

מהפכה מחפשת תנועה

תומכי רעיון המדינה האחת בישראל/פלסטין לא הצליחו עדיין להקים תנועה, אך מרד אינטלקטואלי בהגמוניה של פתרון שתי המדינות כבר מכה גלים – טוענת החוקרת שירין חוסייני בספר שיצא לאחרונה:

The Re-Emergence of the Single State Solution in Palestine/Israel Countering an Illusion

By Cherine Hussein

Routledge, 199 pages

שם הספר הוא תזכורת חשובה לכך ש"פתרון מדינה אחת" לסכסוך הישראלי פלסטיני אינו נוסחה חדשה שמטפחים "קיצונים" משמאל או לאומנים מימין. תחת השלטון העותומני ויורשו המנדטורי נוהל המרחב שבין הירדן כחטיבה בירוקרטית-אדמיניסטרטיבית אחת (שכללה גם את "עבר הירדן" שלימים הפך לממלכה ההאשמית; גורמים ציוניים זעמו על החלוקה הראשונה של פלסטין ביוזמת השלטון הבריטי). הרעיון לחלק את המרחב הזה לששה משולשים שמחציתם בשליטה ערבית ומחציתם האחרת בשליטה יהודית ציונית, שהתפתח ל"תכנית החלוקה", אומץ על ידי היישוב היהודי רק אחרי מחלוקת קולנית ונרגזת.

אותו יישוב עתיר סכסוכים דווקא הצליח למנף את רעיון "שתי המדינות" שאושר בהחלטת האו"ם 181 בלי לעצור אף רגע כדי לספור את "המדינה השנייה". כך נבנתה בשלבים הישות הישראלית רבת העוצמה השולטת כיום על כל המרחב בין הים לירדן, כולל רצועת עזה, בדרגות שונות של מעורבות שלטונית וצבאית. תושביה היהודיים משלמים כיום מחיר כבד בביטחונם הפיסי והכלכלי על הזכות להיות אזרחים בעלי זכויות יתר במדינתם. הרוב משוכנעים שזה לא מחיר מוגזם, ומאמינים ש"אין שום אלטרנטיבה", כדברי שליטיהם והתקשורת המהווה שופר לתוכניותיהם.

הרעיון שתיתכן בכלל במקום הזה מסגרת פוליטית שאינה מבוססת על הפרדה תלוית דת ומוצא אתני של התושבים, אלא על זכויות אדם אוניברסליות ואזרחות שווה לכל, מוקצה מהשיח הפוליטי לא רק בישראל אלא גם במרחב הפלסטיני והערבי הכללי. כאשר שר החוץ האמריקאי מצביע על היתכנות בפועל של מדינה אחת כזאת ("הארץ" 6.12.2015) הוא מדבר על מבנה פוליטי אחר לגמרי. כזה שבו ממשיכה ישראל לקיים הגמוניה יהודית הנכפית בכוח על כמחצית הנתינים שאינם שותפים לחזונה הדתי-לאומי.

כפי שמגדירה זאת שירין חוסייני "פתרון של מדינה אחת לסכסוך המבוסס על חזון של קיום משותף, על דמוקרטיה, ושיתוף הארץ בין כל תושביה", הוא רעיון שפלסטינים רבים רואים בו שם קוד לעוד מזימה שתנציח שלטון יהודי מפלה ומקפח. הימין היהודי מזהה אותו כהוכחה ניצחת לתשוקתם של שונאי ישראל להביא להשמדתה. השמאל הציוני דוחה את הרעיון בתוקף ובלעג, במקרה הטוב כ"אוטופיה" הזויה של תמימים רפי-שכל. חוסייני, ילידת קהיר שהתמחתה ביחסים בינלאומיים, בחרה להקדיש את עבודת הדוקטורט שהגישה לאוניברסיטת סאסקס בבריטניה לבחינת הדינמיקה של רעיון שהיא מגדירה כמהפכני ואנטי ממסדי. היא מבססת את הצד התיאורטי של עבודתה על משנתו של אנטוניו גרמשי ועל כתביו של אדוארד סעיד, שפיתח את הרעיון הגרמשיאני על חשיבותם של כוחות חברתיים אנטי-הגמוניים בתהליך הדה-קולוניזציה, ועל תפקידו המרכזי של האינטלקטואל במהפכות חברתיות ופוליטיות.

על פי חוסייני, האידיאולוגיה הציונית מהווה חלק אינטגרלי מתפיסת העולם ההגמונית בקהילה הבינלאומית כיום, וקיבלה את חיזוקיה הבינלאומיים בהסכמי אוסלו. הסכמים אלה היו אמורים להציב מפת דרכים לקראת פתרון של שתי מדינות. למעשה הם העניקו לגיטימציה לקיבעון תפיסת ההפרדה שביסוד הציונות, והבטיחו לפלסטינים לכל היותר תקווה לאוטונומיה מוגבלת. חוסייני רואה בהסכמי אוסלו פיתוח של "תכנית אלון" הוותיקה. תכנית זו כזכור שרטטה ניכוס של שטחים נרחבים מהגדה המערבית לישראל ועל פיה המובלעות שלא יסופחו לישראל היו אמורות להיות "מודבקות" לממלכת ירדן. תכנית אלון הציבה לראשונה את הנוסחה הישראלית של "מקסימום שטח ומינימום תושבים לא יהודים", ובכך היוותה אבטיפוס למצע השמאל הציוני המאמין בשימור מדינה "יהודית ודמוקרטית", דרך הקפדה על רוב דמוגרפי יהודי במדינת ישראל, וציור גבולותיה באופן שישאיר אזורים מאוכלסים על ידי לא-יהודים מחוץ להם.

חוסייני קובעת בעקבות פרשניו של גרמשי, ש"שינוי פוליטי רדיקלי" בתפיסה ההגמונית הזאת יהיה אפשרי רק אם תקדים אותו ביקורת תיאורטית אנטי-ממסדית ואנטי-קולוניאלית של הוגים אינטלקטואלים הקוראים תגר על המבנה הקיים. ספרה מתחקה על התפתחותה של המחשבה הביקורתית הזאת, ומנסה לבחון אם יש התכנות להפיכתה לתנועה התומכת במדינה דמוקרטית אחת במישור הפוליטי המעשי.

היא מציינת כי לתומכי רעיון המדינה האחת לא קמה מנהיגות, אין לה מנגנון, ואין ביניהם גם תמימות דעים על החזון המשותף או על הדרך להגיע לשם. הם עושים נפשות לרעיון בספרים, מאמרים, אתרי אינטרנט וכנסים. הכנס הראשון שדן בשאלת המדינה האחת בפלסטין/ישראל בגלגולה העכשווי התכנס באוניברסיטת לוזאן בשנת 2004.  ב-2007  נערכה ועידה של תומכי המדינה האחת בלונדון, בהשתתפותם של פלסטינים, ישראלים ואחרים. ועידות נוספות של תומכי הרעיון התקיימו מאז, בין השאר, במדריד, בחיפה (2008 ו-2010), ביוסטון, במינכן ובציריך, וקבוצות מחקר התקיימו גם באוקספורד ובבוסטון, אך מבחינה אירגונית לא השתנה המצב האמורפי שמתארת חוסייני בספרה.

בנספח לספר קווים לדמותם של כשני תריסרים של אינטלקטואלים בולטים שהזדהו כתומכי המדינה אחת. עם תשעה מהם התקיימו ראיונות השלובים בספר. הישראלים שבין המרואיינים הם ההיסטוריון אילן פפה, הקולנוען אייל סיוון וחוקר התרבות חיים בראשית, כולם פועלים מחוץ לישראל. בצד הפלסטיני,מזוהה חידוש האמירה הברורה בזכות מדינה דמוקרטית אחת עם עלי אבונימה, אמריקאי ממוצא פלסטיני-ירדני, שספרו "מצב הרעיון של מדינה אחת" (One Country: A Bold Proposal to End the Israeli-Palestinian Impasse) יצא בשנת 2006 והוא עורך ומפיק את האתר "אינתיפאדה אלקטרונית"; ועם עומר ברגותי, המוביל את תנועת ה-BDS הקוראת לחרם כלכלי ותרבותי על מדינת ישראל.

חרף העובדה שלתנועת ה-BDS אין עמדה ברורה באשר למבנה הפוליטי הרצוי לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, והיא כוללת פעילים למען פתרון המבוסס על שתי מדינות, חוסייני מזהה את ה-BDS כביטוי המעשי והאפקטיבי של המאבק הפלסטיני למען מדינה אחת. מטרותיו המוצהרות של המאבק – סיום הכיבוש, ביטול האפליה נגד אזרחים ערבים בישראל והחזרת הפליטים – זהות לחזון האסטרטגי של תומכי המדינה הדמוקרטית האחת. ההנהגה של הרשות הפלסטינית – המזוהה כמשתפת הפעולה הראשית עם הכיבוש – נגררה לאמץ את עקרונות ה-BDS בעל כורחה, בלחץ דעת הקהל שלה. פרק מפורט בספר מוקדש לקטלוג מלא של הישגי ה-BDS בחמש השנים הראשונות לפעילותו (2005 עד 2010). החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרי התנחלויות התקבלה אחרי שהספר כבר פורסם, אך בוודאי תירשם כאבן דרך נוספת בהצלחות תנועת ה-BDS.

את תומכי המדינה האחת מאפיינת החוקרת לפי השתייכותם האתנית והפוליטית. שלוש הקבוצות העיקריות הן פלסטינים מחוץ לישראל – רובם אקדמאים במשרות נכבדות באוניברסיטאות במערב, דור שני לפליטי הנכבה; ישראלים אנטי-ציונים, החל ממייסדי "מצפן" של שנות הששים ועד לפעילים בארגון זוכרות, אנרכיסטים נגד הגדר והוועד נגד הריסת בתים; והקבוצה השלישית, פלסטינים אזרחי ישראל, שבעיני החוקרת הם הקבוצה המשמעותית ביותר להובלת תנועה למען מדינה אחת, אם אכן תקום. חוסייני מצביעה על "מסמכי החזון" שכתבו פלסטינים ישראלים הכוללים את ה"חוקה הדמוקרטית" שהציע ארגון עדאלה בשנת 2007, כניירות עמדה המתייחסים לקולקטיב הפלסטיני כולו, ומבהירים שכל פתרון דמוקרטי אמור לכלול את זכות השיבה של הפליטים, שהוא אבן יסוד בכל הקשור לפתרון המדינה האחת.

מהראיונות שעשתה עם מובילי התנועה, כולם חניכי המערב ומזוהים עם עקרונות אוניברסליים של דמוקרטיה חילונית, נראה ששאיפתם כיום להגיע למכנה משותף רחב ככל האפשר. הם אינם פוסלים גם גופים כמו תנועת החמאס ומקבלים בברכה גם את שוחרי הפתרון ה"דו לאומי". בצד היהודי-ישראלי הם עוקבים בעניין אחרי התבטאויות הבאות מהימין האמוני-מתנחלי בזכות דו-לאומיות על בסיס של שוויון במדינה אחת, וגם אחרי הניכור שמבטאים יהודים ממוצא ערבי-יהודי כלפי ההגמוניה האשכנזית הציונית.

הן המרואיינים והן החוקרת מתעלמים מהסתירה המובנית בין השאיפה לדמוקרטיה ולשוויון לבין תפיסות המבקשות לאפשר למדינה להמשיך ולתייג את אזרחיה על פי השתייכותם הדתית והאתנית, כפי שעושה מדינת ישראל מיום הקמתה. כפי שהראה אלי אמינוב במאמרו "מדינה דו-לאומית – מיתוג חדש לבלוף שתי המדינות", התפיסות הדו-לאומיות מנציחות את עקרונות הציונות, ואילו תנועת החמאס הדתית-לאומית היא תמונת ראי שלה. תהיה זו טרגדיה אם המאבק נגד המצב הנוכחי יניב חלופה פוליטית שתמשיך לעסוק בסימון ותיוג מיהו יהודי, מי מוסלמי, ומי כל האחרים.

ימים יגידו אם יש תוקף למתווה הסעידי-גרמשיאני שמשרטטת חוסייני, ואם אמנם הגיגיהם של אינטלקטואלים יהוו תרומה עיקרית והכרחית לכינונה של ישות פוליטית דמוקרטית שוויונית אחת בישראל/פלסטין. על רקע הקואליציה הבינלאומית שכל כובד משקלה מגויס לפתרון "שתי המדינות", שאלת היתכנותה של תנועה משמעותית למען מדינה דמוקרטית אחת ראויה להישאל. עצם העובדה שנכתב ספר על תנועה שטרם קמה היא תרומה להתפתחות רעיון שאת הפוטנציאל שלו עוד יש לאמוד. יש לזכור כי בינתיים מתקיימת כבר מדינה אחת, על כל מאפייניה הריבוניים, כסיר לחץ מבעבע על כל שטחה של פלסטין ההיסטורית. גלגולה הנוכחי כבר נתון ללחצים משמעותיים העשויים לערער את המשך היתכנותו. אולי גם בגלל קומץ של אינטלקטואלים.