מכתב למערכת הארץ, מרץ 2017

בתגובה למאמרו של שאול אריאלי "למה לא מדינה אחת", 8.3.2016

משעשע לקרוא את הפרופסור נתלה בדו"ח שקבע לפני 80 שנה כי "סכסוך שאינו ניתן לדיכוי פרץ בין שתי עדות לאומיות בגבולותיה הצרים של ארץ קטנה. אין כל דבר משותף ביניהן, שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן. חייהן התרבותיים והחברתיים, דרכי מחשבתן ואורח חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות. שאיפות אלה הן אבן הנגף הכבדה ביותר העומדת על דרך השלום". איפה בדיוק הוא חי? הרי הניסוח של ועדת פיל מתאר בדייקנות את העויינות והאיבה בין ה"עדות הלאומיות" של הימין והשמאל היהודי כיום, בין שאיפות עדת מעריצי אלאור עזריה לבין אלה של עדת מתעביו. בלי שום נימוק טוען אריאלי כי "הצלחתם של הערבים אזרחי המדינה להתערות בחברה הישראלית לא משמשת הוכחה לכך שהדבר אפשרי בשנית, מסיבות רבות ושונות". לעומת זאת הצלחתם – או אי הצלחתם – של דוברי רוסית ואתיופית  להתערות ב"חברה הישראלית" הזאת אינה מפריעה לו לדבוק בדימוי של "עם ממשפחת העמים" שעדיין אוסף אליו מהגרים מכל קצווי תבל עם זיקה לדת עתיקה, המספקת צידוקים לזכויות היתר שלהם על פני תושבי הארץ הילידים.

אם אריאלי היה אכן שותף ל"ממד המוסרי" בדבריו של גדעון לוי, הוא היה מזהה היטב את הפרגמטיות שבוויתור על משטר הפריווילגיות ליהודים, שאיננו אלא גזענות פשוטה. חבל שהוא לא מוכן להתפכח מאותו "חזון ציוני" משיחי שעליו חונכנו כולנו, או להכיר בכך שעקרון ה Jewish Supremacy  שביסוד החזון הזה הוא שיצר "מלחמת אזרחית מתמדת ואכזרית" הנמשכת כבר מאה שנה.

עפרה ישועה-ליית, תל אביב-יפו