בספרו "אל תגידו לא ידענו" שולח עמוס גבירץ תזכורת על בתים הרוסים, מעצרים שרירותיים, ילדים כלואים ושאר דברים יומיומיים שכאלה

אל תגידו לא ידענו

מאת עמוס גבירץ

הוצאת מידן

156 עמודים

…

התפרסם בהארץ בתאריך 23/7/2015

מאת עפרה ישועה-ליית

אין לי מושג כמה מנויים — בוודאי כמה מאות, לא נראה שכמה אלפים — יש בישראל לרשימת התפוצה של עמוס גבירץ. כותרת המיילים שהוא שולח למכותביו זה שנים אחדות בתדירות בלתי קבועה היא כשמו של הספר הצנום הזה: "אל תגידו לא ידענו". התוכן, בעברית ואנגלית, תמיד קצרצר וענייני, ללא מלות הערכה או מחאה.

נכון לכתיבת שורות אלה, המייל האחרון, המסומן במספר 451, מדווח בלקוניות אופיינית: "ביום ראשון 17.5.2015 גילו תושבים מהכפר הפלסטיני אל־שויוח, הנמצא מזרחית צפונית לחברון, שמתנחלים עקרו 750 עצי זית צעירים ששתלו הפלסטיניים באדמתם. זאת הפעם השלישית השנה שמתנחלים פולשים לאדמות הכפר ועוקרים עצי זית צעירים". וגם: "ביום חמישי 21.5.2015 הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים לכפר הבדווי אל־זרנוג, מזרחית למושב נבטים בנגב, והרסו כיכר. בוואדי ע'רואן, ליד כביש 31, הרסו נציגי הממשלה בית. באום מתנאן, ליד צומת ערערה, הם הרסו דיר כבשים. באותו יום הם המשיכו והרסו שוב את הכפר אל עראקיב".

"אל תגידו לא ידענו", מבקש גבירץ, וכמה תמימה נשמעת הבקשה הזאת בעיתוי של צאת הספר לאור, כשהעדרים הצייתנים של פועלי התקשורת בישראל ואדוניהם בפוליטיקה משגרים מעל כל דף עיתון, אתר אינטרנט ומהדורת חדשות את זעקת הקוזק הנגזל: "מה עשינו? למה העולם פתאום כולו נגדנו?" הנה ספרון קטן וקל לקריאה שיסביר לכל מראיין ב–ynet ופרשן בערוץ 2 למה התהפכו עלינו הכדורגל, הבייגל והסודה סטרים.

גבירץ לא סופר את האירועים הגדולים של "צוק איתן", "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". לא סופר מאות ואלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, חסרי בית, מורעבים וחסומים. הוא שולח תזכורות לזוועות הקטנות, למקרי המוות המקריים כמעט, לבתים הרוסים, למעצרים שרירותיים, לילדים כלואים, לאוהלים שנדרסים, ליבולים מושמדים, לאדמות חקלאיות של בדווים ופלאחים שהופכות לנדל"ן של יהודים, לאבנים שנזרקות על פלסטינים, למסגדים מוצתים, לפוגרומים קטנים שאיש לא ייענש עליהם. לעובדה שאין דין ואין דיין אם אתה לא שייך לעם הנבחר. ברוב המקרים, אם תגיש תלונה, היא עלולה להסתיים בתלונה נגדית שעלולה להסתיים בענישה — של הנפגע.

גבירץ אינו תמים ואינו באמת מאמין שאם יביא את כל העובדות לידיעת הקהילה הישראלית־יהודית רבת הפריבילגיות, שוב לא נחשוב בטעות שיש לנו בסך הכל בעיה של "הסברה". בעיה שכמה מאות מיליוני דולרים — יש אומרים מיליארד שלם ועגול, שיפרנס ברווחה את דוברינו הרהוטים — ותמיכה נלהבת של מיליארדרים אמריקאים, יחזירו את ישראל להיות יקירת דעת הקהל (אותו קהל שאותם דוברים עצמם מתייגים כ"אנטישמי מלידה" ועל כן חסר תקנה).

גבירץ יודע היטב שכולם יודעים: מהשירות הצבאי, ואפילו מהתקשורת, שעם כל הרצון הטוב לא יכולה תמיד לצנזר את כל מה שמתרחש מתחת לאפה. הוא ער מאוד גם לעובדה שעצימת העיניים הקולקטיבית אינה תופעה מקומית ייחודית. כבר במבוא לספר הוא מגלה שכאשר נתקל בסירוב להודות ברצח העם בקמבודיה ובטורקיה — וכמובן בהתכחשות לפשעים נגד האנושות באירופה ובאפריקה — הבין "שיש פה תופעה אוניברסלית, שבה בני קבוצות זהוּת מסרבים לדעת ולהכיר בפשעי קבוצת הזהוּת שלהם". אבל הוא מסרב להשלים עם התופעה הזאת, וזה כוחה של החלטתו להפוך את "אל תגידו לא ידענו" למפעל חייו.

זה מפעל שלא באמת מכיר בקו הירוק, בקו סגול או בחומת ההפרדה. הברוטליות הממוסדת של מדינת ישראל מסמנת אויבים אמיתיים ודמיוניים עם תעודת זהות כחולה או כתומה על פי השתייכותם הדתית והאתנית. "ברגע שישראל החליטה שבנושאים מסוימים צה"ל לא יפעל לפי נורמות המלחמה הבינלאומיות, היא סיכנה את צבאה במהפך מצבא לארגון פשע", מסביר גבירץ.

כאשר כמעשים שבשגרה אדמות מוכרזות "שטחי אש", "שמורות טבע" או "אתרים ארכיאולוגיים", ודונם פה ודונם שם פשוט עוברים מידי פלסטינים לנדל"ניסטים היהודים עם הקשרים הנכונים; כאשר מערכת המשפט ובית המחוקקים נותנים יד ל"שורה של חוקים בתחום הקרקעות שמשמעותם שוד קרקעות", כפי שנעשה בישראל משנות ה–50 ועד ימינו, כי אז יש להבין שנעשה כאן "שימוש לאומני־גזעני בחוקים… הפוגעים שוב בבני אדם שכל חטאם היותם פלסטינים תחת שלטון מדינת היהודים", כהגדרתו הפשוטה של המחבר. הפעלת חוקים אלה גורמת לכך "שצה"ל מבצע פשעי מלחמה בבואו לכפות אותם בשטחים הכבושים וכך גם משטרת ישראל בבואה לכפות אותם בתוך המדינה". יש מישהו שלא ידע?

הספר משובץ דוגמאות מקטלוג ה"מעשים בכל יום" שעליהם גבירץ מקפיד לדווח, אולם עיקרו הוא מסה ארוכה המחולקת למאמרים המתמקדים בניסיון כן ומעניין להבין: מה גורם לקולקטיב "שלנו" דווקא לפעול שנים רבות בהתעלמות מוחלטת מזכויותיהם של מי שלא שייכים לקולקטיב הזה? גבירץ מרבה לתהות על השנאה המופנית בישראל לפעילי זכויות אדם ו"שמאלנים". אבל הוא מרותק אל ההקשר הרחב יותר, שבו אידיאולוגיות הופכות רצחניות: "המקרה הנאצי והמקרה הקומוניסטי. אלה שתי אידיאולוגיות מאוד הפוכות. האחת מקדשת את הטבע, כפי שהיא מבינה אותו; והשנייה מנסה ליצור חברה אידיאלית שתבטיח את קיומם השוויוני של כל בני האדם". המסקנה הפילוסופית וההומניסטית שלו היא שכל מאבק לשלום הוא חלק מ"המאבק האוניברסלי למען המשך קיום המין האנושי", החוזר ומגלה מין נטייה כזאת לרצחנות צדקנית.

מאכזב במקצת שכל הניתוח המושכל והרגשי על הסכסוך, שבבסיסו "חברה אחת פולשת לתחום המחיה של חברה שנייה ובתהליך היסטורי דוחקת אותה מהארץ", לא מביא את גבירץ למסקנה שעצם הקמתה של ישות פוליטית על בסיס של זהות דתית ואתנית גוררת בהכרח יחס מפלה, מזלזל ופוגעני לכל מי שזהותו שונה.

הוא נוזף בכל מי שאיבד את האמון בפתרון שתי המדינות הישן והטוב, וכמו רבים אחרים הוא סבור שדיבורים על מדינה אחת שוויונית ומשותפת ליהודים וערבים הם רעיון טוב רק כ"איום על הרוב היהודי". הוא מבטל את פתרון המדינה האחת ש"נשמע מאוד אידיאלי", כלא רלוונטי, ומלגלג: "מה יותר נעלה מאשר שני עמים מסוכסכים על הארץ שיתגברו על משקעי העבר ויעברו לחיים משותפים של שלום ופיוס". לשיטתו, אימוץ רעיון כזה יביא לכך ש"פשוט נעביר את הסכסוך ממצב של מלחמה בין כובש לנכבש, לסכסוך בתוך אותה מדינה". אלא שהבעיה הגדולה כאן אינה "משקעי עבר" אלא הווה בלתי נסבל שמשום מה נראה נוח מאוד לקבוצת הכובשים.