מכתב למוסף "הארץ" פורסם בתאריך 14/4/2016

מי שמבקש להתמודד עם הקשיים של רב תרבותיות, עדיף שיציע קודם כל מודל של ליברליזם שצביעותו אינה זועקת לשמים. אכן ביסוד המחשבה האנטי־הגמונית עומד הרעיון שיש לפעול נגד השיח ה"מכנה עצמו 'אוניברסלי', אבל זו אינה אלא דרכו להצדיק את רצונו לכפות את עצמו על כל האחרים". אבל משום מה נשמטה מהניתוח המלומד ("כשהליברלים פונים נגד עצמם", מוסף "הארץ" 25.3) העובדה שאותו שיח (שיצרניו, מה לעשות, הם משום מה תמיד "קבוצת הגברים הלבנים שהם גם אירופאים וסטרייטים") הוא בדרך כלל שקרי מיסודו.

הכותב גדי טאוב (מן הסתם גבר לבן וסטרייט המזהה עצמו כאירופי) מציע כדוגמה לליברליות את "כור ההיתוך הישראלי", שהיה לטענתו מופת של "שוויון ושייכות… סולידריות, אחריות הדדית, שותפות גורל… שוויון כלכלי". ודאי, רק שהכל נועד רק ליהודים, על חורבות מולדתם, בתיהם, שדותיהם ועריהם של תושבי הארץ הילידים. זה ליברליזם זה? בליברליזם שאינו שקרי אף אחד לא יציע מעמד שווה לתרבות שבה נשים הן רכושם של גברים, או שפלסטינים צריכים לוותר על זכויותיהם לטובת מתנחלים.

מאת עפרה ישועה-ליית