מאת עפרה ישועה-ליית
התפרסם ב"הגדה השמאלית"  2009 / 01 / 14 

בן כספית (מעריב 13.1.09) כותב כי "אין דבר שמטריף" את דעתו יותר מחברי הכנסת הערבים. "שיא החוצפה" בעיני כספית הוא שאותם חברי כנסת "אינם מכירים בישראל כמדינה יהודית" אבל אינם מתכוונים גם להגר מכאן. גם בידיעות אחרונות מרעים הקונסנזוס בעוז: "מי שכופר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, לא יוכל עוד ליהנות ממנעמי כהונתו בבית הנבחרים של המדינה היהודית" (עמנואל שילה, ידיעות 13.1). כל זה בעקבות החלטתה של ועדת הבחירות לפסול שתי רשימות של ערביי ישראל מהתמודדות על מושבים בכנסת הבאה.

 מעבר לטיעון הפשוט שחופש הבעת דעה הוא נשמת אפה של כל דמוקרטיה (והסיבה לכך שבג"ץ מן הסתם ישגר לפח האשפה עוד החלטה פוליטית נגועה של נבחרי ישראל), חשוב להזכיר מפעם לפעם שלא צריך להיות "ערבי" כדי להתנגד ולערער על בחירתה של מדינת ישראל להיות מדינת לאום המבוסס על דת בלבד. זה לא דבר חדש: די לקרוא את הביוגרפיה של עמוס קינן, מהעתונאים הבכירים של ידיעות אחרונות בעבר ("על דעת עצמו" מאת נורית גרץ) כדי לראות את דרגת המיאוס שגרם המשטר הדתי-לאומי כבר בשנות החמישים המוקדמות לחלק לא מבוטל מאזרחיה היהודים של ישראל הצעירה.

 שטיפת המוח הלאומית-ישראלית מביאה כותבים ככספית לנפק משפטים מופרכים כמו: "אתם רואים בדמיונכם חברי פרלמנט יהודים בארצות הברית, באנגליה, בצרפת, מתנהגים ככה למולדתם? בחיים לא."  ואכן הדמיון אינו יכול לתאר פרלמנטר יהודי בארצות הברית ש"מנעמי כהונתו" כוללים ייצוג קהילה שנשללות ממנה זכויות אזרח בסיסיות כמו שוויון בכל הנוגע לאיחוד משפחות ולרכישת קרקעות, לזכות הקנין, לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך או אף להבעת דעה פוליטית לגיטימית.

 ספרות עניפה מתעדת את כל הבעייתיות של התנהלות המדינה היהודית מול אזרחיה, ודי אולי בציטוט מתוך ספר האזרחות בהוצאת משרד החינוך (!) שבפרק 8 העוסק בזכויות האזרח מסביר לתלמידים המתכוננים לבחינת הבגרות באזרחות שבגלל "המתח השורר… בין היותר של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין הצהרתה על מחוייבות לשוויון אזרחי, ישראל רשמה הסתייגויות ממספר סעיפים באמנות בינלאומיות בזכויות אדם."

 בחירתה של ישראל  להגדיר עצמה על בסיס דתי-לאומי מנוסחת לא פעם באופן גזעני ובוטה. אין שום מקום להתפלא על ביטויי הזעם והדחיה המתבטאים ברטוריקה פוליטית ערבית ישראלית, ומבטאים מצב אובייקטיבי של קיפוח מתמשך.

 שוב ושוב אנו שומעים על "המרחב המזרח תיכוני" שבגינו חיה ישראל בקונפליקט דמים מתמשך. ננסה להפעיל את הדמיון ולתאר "מדינה יהודית" שתוקם בשטחים דלילי אוכלוסין במרחבי קנדה או פינלנד. כמה זמן היה לוקח למיעוט הילידי המקומי להתגבש לקבוצה כעוסה ומקופחת השוללת מכל וכל את המשטר המפלה אותה? ואיך היו מגיבים השכנים הסקנדינבים או הקנדים, הידועים במזגם הנוח, על היחס לבני עמם הגרים ב"מרחב היהודי"?

 פרופסור עוזי אורנן, בן 85 כיום, היה, כמו עמוס קינן, בין לוחמי המחתרות הלאומיות לפני קום המדינה. ב-8 השנים האחרונות מוביל אורנן ואיתו עוד כארבעים ישראלים – רובם יהודים לפי ההלכה – מהלך משפטי התובע ממדינת ישראל לאפשר רישום "לאום ישראלי" שאינו מבוסס על דת או מוצא אתני. אלפי ישראלים חתמו בראשית העשור על הצהרת "אני ישראלי"* שחיבר אורנן. קבוצת העותרים השותפה בעתירה כוללת פוליטיקאים כאורי אבנרי ושולמית אלוני לצד פרופסורים וסתם ישראלים הבאים ממקומות שונים בקשת הפוליטית. אף אחד עוד לא העלה בדעתו להציע להם "לעזוב את ישראל", למרות שנציגי הפרקליטות סבורים שהעתירה "חותרת תחת אושיות" המדינה היהודית.

 לפחות מאותם ישראלים הרואים עצמם "ליברלים" ואף טורחים מפעם לפעם להביע סלידה והסתייגות מלאומנות קיצונית, אפשר לצפות לחשבון נפש כולל מול המצב הבלתי נסבל הזה. אנו חיים במדינה שתייגה יותר ממיליון מאזרחיה כבעלי סטטוס נחות. רוב מוחלט של הפוליטיקאים הנבחרים שלנו מנסים למנוע מאותם מיליון אזרחים את האפשרות למחות על הלגיטימיות של המצב הסטטוטורי הזה. "מדינת כל אזרחיה" כפשוטה היא אבן היסוד של כל הדמוקרטיות המערביות. מביש לחיות במקום שאינו מאפשר אפילו לרוץ לבחירות על בסיס מצע הדומה כל כך לחוקה האמריקאית שנוסחה לפני מאתיים ושלושים שנה.