למות למען המשפחה ודור ההמשך נשמע סביר, אולם החיים, בסופו של דבר, חשובים מן המתים. הישראלים יכולים ללמוד מהמוסלמים על חנינה ומחילה

מאת עפרה ישועה-ליית

התפרסם ב-NRG בתאריך 30/12/2009

"אגדה של כפר" הוא קובץ סיפורי עם העוברים מפה לאוזן בחברה הפלסטינית הישראלית, ובו תובנות מרתקות על התרבות המקומית שרוב דוברי העברית חפים מהיכרות איתה. 

כך הסיפור המכונן של טובא, כפר בדואי בגליל העליון, כפי שסופר לעורך יורם מירון המנוח מפי אחמד מוסא אלהייב: היה הייתה כנופית שודדים פורעי חוק שהטילה חתיתה על צפון הארץ. השלטונות הטורקים גזרו דין מוות על כולם, אך לא הצליחו לתפוס אותם כדי להוציאם להורג. עד שבא מושל עכו אחמד אלג'זאר (הקצב!) והציע לאסור כבני ערובה את נשיהם וילדיהם של אנשי הכנופיה, כדי לאלצם להסגיר את עצמם, שכן קוד הכבוד הבדואי לא ירשה השפלה כזאת. 

ואכן, הכנופיה ומנהיגה אבו-קעדן התייצבה כמצופה במשכנו של המושל אלג'זאר. אלג'זאר, שהתפרסם באכזריותו, חשש מתחבולה. הוא הפריד מהחבורה את קעדן, בנו של המנהיג, ואז הזמין את הכנופיה לסעודת זוועה. הנער נטבח וראשו התנוסס על מגש גדול כחלק מתבשיל של אורז ובשר אדם. 

אפשר היה לצפות שהכנופיה, שממילא באה לקבל על עצמה דין מוות, תסתער בתגובה על כידוני החיילים שסביבה ותאפשר לשים קץ לקיומה במרחץ דמים. אולם אבו-קעדן הגיב אחרת: "זה בשרו של בני. עדיף שנאכל, אחרת יאכלוהו הכלבים", אמר לפקודיו, ואלו צייתו בדממה. 

אלג'זאר התעלף במקום. כששב לעשתונותיו, פנה אל החבורה ושאל מדוע בחרה בדרך הפשע. המנהיג השיב כי בעייתם היא שאין להם פיסת קרקע לחיות עליה. המושל העניק לקבוצה חנינה ואת אדמת טובא, שבה חיים צאצאיהם בשלום עד היום הזה. 

מיתוסים מסבירים חשיבה ותרבות. המיתוס של טובא נוגע בגבולות ההיגיון של הכבוד הגברי. למות למען המשפחה ודור ההמשך נשמע סביר, אולם החיים, בסופו של דבר, חשובים מן המתים. להרוג ולהיהרג למען נקמה הוא נוהג קיים בתרבות הערבית, אך לא פחות חשובים בה המנגנונים ששמים גבולות להרג: סולחה, הודנא ומשפט הזקנים. 

במיתוס קידוש השם היהודי, למרבה הצער, החיים אינם בראש סדר העדיפויות. שם מככבים השם יתברך, כבודם של משרתיו עלי אדמות והאמונה שמה שהיה הוא שיהיה. ההסבר המרכזי לאי ביצועה של עסקת חילופי השבויים למען גלעד שליט בשבוע החולף הוגדר כצורך לשמור על התדמית והכבוד הלאומי. 

אחרי מאה שנות סכסוך דמים לא יזיק לנו ללמוד משהו מתבונת החיים של מי שחיו כאן מאות שנים לפנינו: לא כל מי שרצח בעבר הוא רוצח פוטנציאלי בעתיד; חנינה ומתן תקווה לעתיד הם כוחות חזקים לא פחות מתאוות הנקם; הבלגה על הכבוד ועל הצער מעניקים סיכוי לחיים טובים יותר. זוהי תורה שאינה נוגעת רק לחייל בודד ונטוש אחד בשבי האויב. 

שום דבר מתוק לא ייצא מעזה כל זמן שתושביה נחנקים במצור הישראלי חסר כל ההצדקה. אזרחי ישראל למודי הסבל אינם חייבים להמשיך ולקבל כתורה מסיני את התיאוריה הביטחוניסטית שעל פיה אין לנו למה לחכות אלא למלחמה הכושלת הבאה. שווה לכולם כאן לקחת דוגמה מאומץ לבו של האב השכול האגדי, ראש הכנופיה אבו-קעדן.