גם אם ייבהלו אנשי האקדמיה החוקרים את נקודות התורפה של הציונות ויבטיחו שלא לעשות כן – עדיין נישאר בתוך מציאות מסובכת ומסוכנת

אכן ממצאים קשים לנותני הטון בשיח הישראלי הדומיננטי, במדיה, בתרבות וגם באקדמיה, רבים מהם חניכי השמאל הציוני האידיאליסטי לדורותיו. זה שנים רבות עסוקים כה רבים מהם באקרובטיקה מילולית שתפקידה להסביר לנו ול"עולם" מדוע "כיבוש ונישול" הם דברים רעים מאוד אם התרחשו אחרי 1967, אבל הס משאלות קשות על "צידקתה של מדינת ישראל" לפני התאריך הזה.

מה לעשות, ומחקרים אקדמיים אמורים לדלות את הממצאים שלהם מן המציאות ולא ממשאלות הלב של החוקרים או החברה שבה הם חיים. ההסטוריה האנושית רשמה מקרים לא מעטים של התנגשות כאובה בין העולם כפי שראו אותו בעלי המאה והכוח, לבין יחידים שנתקלו בראיות לאי תקפותה של הדעה החביבה על העם ושליטיו. גילוי האמת ופרסומה ברבים ללא צנזורה יכול לסבך חוקר אקדמי בצרות גדולות, כפי שגילה בבהלה גליליאו גליליי, מי שהסכים להתכחש להודעתו הקודמת כי הארץ סובבת סביב השמש ולא להיפך. גליליאו התקפל כדי לא לעלות על המוקד בפקודת האינקוויזיציה, כמו ג'ורדנו ברונו לפניו. בניגוד לדעה הרווחת הוא כנראה אפילו לא אמר "ובכל זאת נוע תנוע", אגדה שהודבקה לו אחרי מותו על ידי חסידיו.

בהשוואה לחידושי גליליאו, ברונו וקופרניקוס, הממצאים של אקדמאים ישראלים שגילו כי "הקולקטיב היהודי-ציוני יצר מערכת שלטונית לא דמוקרטית במטרה להתפשט במרחב על חשבון העם הפלסטיני… האתוס הציוני-לאומי הוא העומד בבסיס האפליה, הנישול וההדרה של הפלסטינים תושבי ישראל…" (על פי בן דרור ימיני, "מעריב", 20.8.2010) הרבה פחות מרעישים, ואפילו לא פורצי דרך. כלי המחקר ומאגרי המידע זמינים לכל נפש, המתודולוגיות מוכרות וידידותיות, והספרות המדעית בנושא עניפה ומוכרת בכל העולם. 

קשה לחשוד בחוקרי "המכון לאסטרטגיה ציונית" שחשפו את המצב האקדמי הזה לאשורו שהם אינם ערים לאמיתות הפשוטות האלה. המכון מתהדר ברשימה מפוארת של כ-50 פרופסורים ואקדמאים, שהיו בוודאי מביאים ממצאים מדעיים הפוכים אילו ניתן היה לחצוב כאלה מן המציאות הישראלית. מה שבטוח הוא כי הם, והגופים הפוליטיים העומדים מאחוריהם,

מבינים היטב שאם כשליה האמיתיים של הציונות יובנו כהלכה על ידי דור שלם של צעירים משכילים, זה יהיה איום ממשי על היכולת לתחזק בטווח הארוך את המבנה האידיאולוגי-דתי המסובך והרעוע של מדינת ישראל, ואת יכולותיה המדיניות והצבאיות.

האקדמיה, יש לקוות ולהניח, תשרוד את מוקד הזעם התקשורתי שהוצת כנגדה. אבל גם אם ייבהלו החוקרים, כמו גליליאו בשעתו, ויבטיחו לחדול ולא לחקור עוד את מצבה העגום של הדמוקרטיה  בישראל, המציאות המסוכנת שבה אנו חיים כאן לא תחדל לנוע.