פרשת חיי 

יוסף אליהו שלוש

הוצאת בבל

381 עמודים

עע

עע

התפרסם ב"הארץ" 15/8/2005

מאת עפרה ישועה-ליית

לפני 125 שנה, בקיץ 1880, אירע מעשה נורא בעיר יפו. ילד יהודי בן עשר, בן למשפחה עשירה ומיוחסת, נחטף לאור יום מרחובותיה הצפופים של העיר. ערבי מוגרבי שהיה בקשרי עסקים עם אבי הילד, הגביר אהרון שלוש, פיתה אותו לצאת ממרכז העיר; כאשר הגיעו אל הדרכים השוממות מזרחה ליפו, אילץ החוטף את הילד להסיר את מעיל המשי הנאה שלו, לחלוץ את נעליו וגרביו, ולהשתרך לצדו, מבוהל ומוכה, בגופיה בלבד לעורו, בישימון הקודח בשמש וריק מאדם.

50 שנה לאחר מכן, כאשר הילד יוסף אליהו שלוש – שניצל בדרך נס בידי השומר של פרדס מונטיפיורי (לא הרחק ממרכז עזריאלי כיום) – יהפוך בעצמו לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביישוב העברי בא"י, הוא יכתוב ויפרסם את זיכרונותיו המרתקים תחת הכותרת ההולמת: "פרשת חיי". מתנגחים משני צדי הוויכוח הציוני המסורתי יכולים גם כיום לעשות בטקסט הזה שימוש כנשק תעמולתי.

האם היתה ארץ ישראל של סוף המאה ה-19 "מדבר דומם", ישימון חולות שבו כל מי שאינו מכיר את דרכיו אבדה תקוותו להציל את נפשו, כפי שעולה מסיפור החטיפה הדרמטי? או אולי, כפי שמטיח יוסף אליהו שלוש הבוגר, בסיכום חוצב הלהבות של ספרו האוטוביוגרפי, היה זה שקר לתאר את ארץ ישראל כ"ארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה"? לבו של איש העסקים המצליח, שצאצאיו מתארים אותו כ"יהודי, עברי וערבי, ציוני ופלסטיני, תל אביבי ויפואי", נשבר על שהציונים בחרו, כתיאורו, לנהוג בתושביה המקוריים, הלא-יהודים, של ארץ הולדתו, ב"אדישות קרה, התנכרות וביטול".

המדבר הוא אם כן בעיני המתבונן. מנקודת מבטו של שלוש, בן 61 בעת הוצאת ספרו לאור לראשונה ב-1931, אין שום סתירה בין העובדה שחלקים גדולים של ארץ ישראל היו שוממים וריקים לבין קיומה הדומיננטי של אוכלוסייה מקומית, שהיתה חלק בלתי נפרד מכוח העבודה והתשתית שעליו התפתחה ההתיישבות הציונית. ממש כשם שכמעט אין הפרדה בין סיפורו האישי של שלוש לסיפור הקהילה העירונית-היהודית המתהווה, שחלקו בה היה כה מרכזי. אביו, אהרון שלוש, יליד אוראן שבאלג'יר, הגיע ליפו כילד עם הוריו בשנת 1840, יותר מ-50 שנה לפני שהרצל פירסם את "מדינת היהודים". הוא היה צורף בהכשרתו, אך צבר הון בשיטות המזכירות מעט את ג'ורג' סורוס: הבנתו בערכם של מטבעות ומתכות איפשרה לו לנצל הפרשי ערך ולבצע מהלכים נועזים שהעשירו אותו בן-לילה. עם השלמת ביסוס האימפריה הבנקאית המקומית שלו פנה אהרון שלוש לרכישת קרקעות, שהיתה הבסיס לשכונות היהודיות של יפו שמהן צמחה אחר כך תל אביב. בניו – יוסף אליהו, יליד 1870, היה הבן השני – המשיכו את מפעלו העסקי. הם ריכזו בידיהם עוצמה כלכלית אדירה במושגי פלשתינה העות'מאנית, ולפני מלחמת העולם הראשונה היה למעשה כל מימון השלטון הטורקי נתון בידיהם. את קשריהם עם צמרת השלטון המושחת והשוקע הזה ניצלו באופן קבוע לטובת היישוב היהודי הצומח.

על פי עדותו, יוסף אליהו היה היחיד מבין בני שלוש שנטה לפעילות ציבורית. מספרו, הכתוב בענווה וברהיטות, עולה דמות גדולה מהחיים של יזם סדרתי ירא-שמיים ועמוד תווך קהילתי. דיווחיו על עשרות אירועים היסטוריים שבהם היה מעורב אישית יכולים לשמש בסיס לדרמה תקופתית רבת פרקים. 

אביו שלח אותו להתחנך בפנימייה יוקרתית לבני טובים יהודים בביירות, שבה חולק יום הלימודים לשלושה חלקים שווים בין התרבות והשפה העברית, הערבית והצרפתית. כנגד רצונו הופסקו לימודיו כשהגיע לגיל 17, והוטל עליו לשאת לאשה כלה בת 15 שנבחרה עבורו. יוסף אליהו הצייתן נכנס מיד בעול המשפחה והפרנסה. עד כמה היה קשור לאשתו, פרחה לבית מויאל, ואם שבעת ילדיו (ששה בנים ובת) אפשר להסיק גם מהעובדה ששלושה חודשים אחרי שנפטרה הלך גם הוא לעולמו, בגיל 64.

מצויד במעוף ויצירתיות, ועם גיבוי מלא של ההון המשפחתי, כניסתו לעולם העסקים לא יכלה להיות בשעה טובה יותר. דומה שלא היתה הזדמנות עסקית בתנופת הצמיחה שידעה הארץ, בעידן ההגירה ההמונית של העלייה הראשונה, השנייה והשלישית, שיוסף אליהו לא זינק עליה בהצלחה. הראש סחרחר מול שפע המיזמים שבהם שלח את ידו: יבוא חומרי בניין, ייצור כלי עבודה בהזמנה מחו"ל, ייצור דבק, בית חרושת למזוודות, מסחר ועיצוב תכשיטים, בית חרושת למרצפות וכמובן עסקי נדל"ן וקבלנות. בית הספר לבנות בנווה צדק, גימנסיה הרצליה, שכונת אחוזת בית על בתיה ותשתיותיה, וכביש לטרון עזה הם רק חלק מהפרויקטים הרשומים על שמו של יוסף אליהו, חלקם בשיתוף עם יזמים ציוניים וחלקם עם שותפים נוצרים ומוסלמים. משפחת שלוש קיבלה על עצמה, בין השאר, את תפעול מערכת הרכבות העות'מאנית ואפילו את האחריות לחלוקת מזון לכלל האוכלוסיה בתקופת הרעב הגדול של שנת 1917.

כאשר החליט שתנופת הבנייה בתל אביב מחייבת הקמת בית חרושת ללבני סיליקט, והתקשה להשיג את הידע הדרוש, נסע ללא היסוס למצרים – בגיל 43, והוא איש נכבד ועתיר נכסים – והתחזה לפועל פשוט. הוא התקבל לעבודה במפעל סיליקט מקומי ושקד להתקדם שם בסולם הדרגות עד שגנב את כל סודות הייצור! הנהלת היישוב לא התרשמה והקדימה אותו בפתיחת מפעל סיליקט משלה, מה שגרם לו צער רב.

זו לא היתה הפעם היחידה שבה מצא עצמו במחלוקת עסקית עם הממסד הציוני. אנשי "הכשרת היישוב", למשל ארתור רופין ויהושע חנקין, דרשו שיזמים פרטיים יסלקו את ידיהם מעסקי נדל"ן, ויניחו אותם לעסקני הציבור המאורגן. שלוש מצדו טען שהידע וההבנה של ילידי הארץ מאפשרים להשיג תנאים טובים בהרבה מול האפנדים המקומיים.

יוסף אליהו שלוש אמנם המיר את התרבוש והגלביה המסורתית של אביו הפטריארך אהרון בחליפות מחויטות בנוסח מערב אירופה, אך שליטתו בשפה ובתרבות הערבית הפכה אותו למקורב ובעל השפעה בחצרו של כל פחה, קומנדאנט או קאימקאם, עצם מעצמותיה של העילית החברתית והכלכלית – נוצרית, יהודית ומוסלמית – של יפו וירושלים. ההזדהות שלו עם בני הארץ היא קודם כל על רקע מעמדי. ממש כמו הציונים הראשונים, הוא לא גילה שום סנטימנטים לפלחים המקומיים, שנדרשו להתפנות מכפרים שנמכרו על ידי האפנדים. נאמן לתקופתו ולמעמדו הוא מדווח בגאווה על הטריקים שננקטו לנישולם של בעלי מגרשים ערבים בראשיתה של תל אביב (למשל, הקמת רפתות ואורוות סמוך למגרשים שהעיר חשקה בהם, כדי שבעליהם יזדרזו למכור במחיר המוצע להם). 

לאורך כל הספר עוברות כחוט השני אנקדוטות המתארות בחיבה רבה את תושביה הלא-יהודים של פלשתינה. יוסף אליהו נהנה בעליל לספר על מוסלמים שהרעיפו חסדים רבים על שכניהם היהודים בעתות מצוקה. לצד מלות שבח חמות לנורמות המסחר ההוגן המקובלות על הסוחרים הערבים, משגר שלוש לא מעט גינויים מרירים נגד יהודים נכבדים ויראי שמיים. כמה מאלה נתפסו על ידו במעשי נוכלות או, כמו במקרה של הגירוש למושבה פתח תקווה, בניצול מצוקתם של יהודים אחרים להפקעת מחירים.

העמודים האחרונים של הספר מוקדשים, כאמור, ל"אני מאשים" ממצה וחד-משמעי נגד יחסה של הציונות המאורגנת לתושבים המקוריים של ארץ ישראל, לשפתם ולתרבותם. אז כעתה, השקפת עולמו של יוסף אליהו שלוש, איש הממסד הספרדי הוותיק של היישוב הישן, נדחתה על הסף בידי הזרם המרכזי של הציונות. הוא יצא לתבוע את עלבונה במלים תקיפות. אכן, הוא מאשר, תל אביב אכן היתה בעבר "כברת אדמת חול וישימון, דומה למדבר שומם של הרים וגבעות אשר תנים יהלכו בו". אולם ניצול ההזדמנות הנדל"נית הנדירה הזאת לטובת המהגרים החדשים לא היה חייב להתבצע, לדעתו, על חשבון התושבים הוותיקים, הלא-יהודים: "ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני היישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים".

על רקע ההיסטריה האנטי-מוסלמית האופנתית כל כך במערב, מעניין שלפי אבחנתו של שלוש, המסיתים העיקריים נגד ההתיישבות היהודית בראשיתה היו דווקא אפנדים ערבים נוצרים, שחרדו למעמדם כאליטה כלכלית וחברתית: "הערבים המוסלמים, מהנאורים שבהם, הם מצדם חיפשו דרכים בעבר, פעמים אחדות, ועשו גם ניסיונות להתקרב אלינו".

יש להכיר תודה להוצאת בבל ולעורך, אור אלכסנדרוביץ', בעצמו מצאצאיה הרבים של חמולת שלוש הענקית, על ההוצאה מחדש (השלישית במספר) של הספר שובה הלב והחשוב הזה, בתוספת אינדקס רב ערך והערות שוליים קצרות המסייעות להבין את הז'רגון שהתיישן ואת ההקשר ההיסטורי שנשכח או הושכח. בימים הטרופים של מהומות יהודים סביב השאלה "היכן מותר ליהודי לגור", ראוי להיזכר כי השאלה העיקרית, המודחקת כבר יותר ממאה שנים, צריכה להיות: כיצד על יהודי לנהוג בשכניו הלא-יהודים, ומדוע נכשלים היהודים פעם אחר פעם במשימה של "שכלול החיים" לצד אותם שכנים.