על הדשא של השגריר, אף מילה על גלעד / 2009

המצרים וגם הנשיא פרס יכולים לזכור "אסירים בטחוניים" שנתפסו לפני 55 שנה עם "דם על הידיים" בקהיר. לישראל לא היה דחוף לשחרר אותם

מאת עפרה ישועה-ליית

התפרסם ב-NRG בתאריך 5/8/2009

יום המהפכה המצרי ב-23 ביולי משמש מדי שנה הזדמנות לתחזק את הקשרים החשובים בין מצרים לישראל. שרי חוץ ישראליים מקפידים להפגין נוכחות ולשאת ברכות בקבלות הפנים שעורך השגריר המצרי בביתו לכבוד החג הלאומי. אפילו בעיצומה של מלחמה לבנון השניה לא נפקד שם מקומה של השרה ציפי לבני עם נאום ידידותי למרות המתח הרב שעמד באוויר.

מי שתהה איך יצליח השנה שר החוץ הנוכחי אביגדור ליברמן, מעליב סדרתי של כל ערבי באשר הוא, לתפקד בנימוס על הדשא של השגריר יאסר רידה, קיבל תשובה מרגיעה: ליברמן שיגר עצמו בעיתוי מופתי לאמריקה הלטינית ובמקומו עשו כבוד נדיר נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה נתניהו בהופעה משותפת. 

כמובן דיברו שם על "הזדמנות לשלום" ועל "תפקידה ההסטורי" של מצרים. אף מילה על אחד התפקידים הרגישים ביותר שממלאים המצרים מזה שלוש שנים: המגעים עם שלטונות החמאס לשחרורו של גלעד שליט. אף מילה, כי לא נעים להזכיר, ואי אפשר לסתור את מה ששר החוץ המצרי אבו ריית' חשף בראיון שפרסומו עבר בישראל כמעט ללא תגובה: שגלעד היה יכול להיות מזמן בבית, אלמלא הנוהג הישראלי להקשיח עמדות בכל פעם שהתקרב הסכם חילופי אסירים למענו ואלמלא הציגה ישראל דרישות "לא מוסריות ולא אנושיות" לגירושם מן הארץ ומן השטחים המוחזקים של אסירים אחרי שחרורם. 

לא מחכים לשגריר פלסטין
עע

אכן "לא בכל מחיר" נשחרר את החייל החטוף, את הילד של כולנו. כך מחנכת התקשורת הצייתנית את הציבור הישראלי הסבלני. המצרים, ולפחות בעלי הזיכרון הארוך שביניהם, אינם אמורים להשתאות. הם, וכמה מאיתנו, בוודאי הנשיא פרס, יכולים לזכור שלושה "אסירים בטחוניים" יהודים שנתפסו לפני 55 שנה מבצעים פעולות טרור שיזמה ישראל כנגד מוסדות תרבות אזרחיים וזרים בקהיר. 

הרעיון האווילי היה לגרום למעצמות המערב להאמין ששלטונם של הקצינים שאך זה ביצעו את מהפכת יולי רעוע ובסכנת התמוטטות. שנים מחברי רשת החבלה שהמוסד הישראלי שלח להניח פצצות בספריה האמריקאית ובאולמות קולנוע הוצאו להורג. אחד התאבד בכלא. שלושה צעירים – ויקטור לוי ז"ל, מרסל ניניו ורוברט דסה יבדלו לחיים ארוכים – נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. 

הם שוחררו ב-1968 במהלך חילופי השבויים שאחרי מלחמת ששת הימים. ארצנו הסבלנית לא רעשה לפני שנים ספורות כאשר נחשף שהמצרים היו מוכנים לשחרר את השלושה (עם "דם על הידיים") אחת עשרה שנים קודם לכן (!)  בחילופי השבויים שאחרי מבצע סיני, ב-1957. לשליטינו דאז לא היה נוח להתמודד עם שאלות קשות על מה שנודע כ"עסק הביש", ושלושת הצעירים נמקו בכלא עוד 11 שנים מיותרות. 

עכשיו תורו של גלעד לחכות, ולבזבז לשווא את שנותיו היפות, מפני שכולם שותקים כאשר המימסד הבטחוני ממשיך להלך אימים על כל מי שמציע לשחרר אסירים בטחוניים פלסטינים כנדרש תמורת שחרורו. כאילו לא שמנו לב שהשבוע איפשר אותו מימסד עצמו לח'אלד אבו-אוסבע, מי שנחשב לארכי מחבל מפרשת כביש החוף, להגיע לביקור מולדת בוועידת הפתח בבית לחם. 

הקצינים המצרים, שאירגנו את מהפכת ה-23 ביולי, נלחמו בישראל שלוש מלחמות עקובות מדם (שרק אחת מהן היתה ביוזמתם), לפני שהפכו לשותפיה האסטרטגיים היחידים באיזור. ישראל, המקיימת מצב לוחמה מתמיד ויזום עם כל סביבותיה, יודעת היטב שפלסטינים שהיו מעורבים בפעולות אלימות מול הכיבוש הם בין היחידים היכולים להרשות לעצמם לקרוא להסדרים של שלום. "דם על הידיים" הוא תירוץ עלוב, כאשר הוא בא מפי דובריה של מעצמה צבאית המקיימת לוחמה מתמדת נגד אזרחים. הוא חושף את העובדה שאין במדינתנו כל כוונה או רצון לראות אי פעם ראש ממשלה ישראלי ונשיא ישראלי עולים לרגל לברך על הדשא של שגריר פלסטין.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s