ראשים כבושים

occupied minds

Occupied Minds

A Journey through the Israeli Psyche

By Arthur Neslen

Pluto Press 2006, 291 pages

ff

מאת עפרה ישועה-ליית

"כשני עמים, אנחנו במלחמה, אך אני דוברת ערבית ואינני חשה עוינות אישית. התרבות הערבית של ימי הביניים עשירה מאוד, כתבתי עליה רומן מפני שהוקסמתי מהסימביוזה הערבית-יהודית בתקופה הזאת… יהודים הם עם מאוד עקשן שכמעט אף פעם לא לומד מההסטוריה שלו. אולי אנו לא מקוריים בכך שאנו נדונים לחזור על ההסטוריה הזאת."

מי שניחש שהמצוטטת היא לריסה טרימבובלר העומדת ללדת את ילדו של רוצח ראש הממשלה שניסה ואולי הצליח לשנות את ההסטוריה, זכאי לפרס יקר ערך. הדברים כלולים בראיון שהעניקה הגברת לעתונאי אנגלי שאינו דובר עברית. קשה להסביר מדוע אף עתונאי ישראלי לא הצליח (או לא טרח) עד היום לגלות לקוראי העברית פרטים כה בסיסיים לדמותה של האשה – מוזרה ומעוררת התנגדות ככל שתהיה – שכבייכול מוכרת כל כך לתקשורת הישראלית.

ה"מסע אל נבכי הנפש הישראלית" של ארתור נסלן יצא לאור בבריטניה אשתקד ומפתיע הן בגילויים עובדתיים והן בתמונת העולם העולה ממנו, אפילו למי שחושב שהוא כבר יודע באיזו ארץ משונה אנחנו חיים. שם הספר Occupied Minds הוא הברקה לשונית המסכמת היטב את השקפתו של המחבר על הפלונטר הישראלי – בתרגום חופשי אפשר לקרוא לו "ראשים כבושים". נקודת המוצא של המחבר היא זו של יהודי לא-ציוני שגדל בבית עם מסורת בונדיסטית  וביקש להבין, כדבריו, "כיצד משפיעה ישראל על זהותם של היהודים בעולם".

זוהי אסופת ראיונות  – חמישים במספר – שבוצעו בחלקם בעזרת מתורגמנים. הם ערוכים במקצוענות עתונאית נדירה במקומותינו ומגלים פסיפס אנושי ביזארי, פעמים מקומם או דוחה, פעמים נוגע ללב, ובדרך כלל מביך. נסלן לא טרח להסביר את הקריטריונים שלו לבחירת המרואיינים. הוא נוגע בנקודות הקצה של החברה הישראלית, אך גם בליבו של הקונסנזוס, הנשמע מבולבל וקיצוני לא פחות. הוא כמעט שאינו מתאר את מרואייניו ואינו מתווכח איתם, אלא מניח להם לספר את סיפורם ברצף טבעי ככל האפשר.

העובדה שבמשך חמש שנים שימש נסלן ככתב של רשת אל ג'זירה בלונדון לא הוסיפה לפופולריות שלו ברחוב היהודי בבריטניה. חובבי ציון בבריטניה מיהרו לסמן אותו כאוייב מבפנים ומיהרו לסגור בפניו את בתי הכנסת שבהם קיווה לשאת הרצאות ולעורר ויכוחים, אך ספרו התקבל היטב וזכה גם לתפוצה נאה.

מקבצי הראיונות המסודרים על פי נושאים זורקים את הקורא לקקופוניה המקומית כמעט ללא הכנה מוקדמת. כבר מן העמודים הראשונים אפשר להשתכנע שדבר היחיד המשותף לכל הישראלים היהודים הוא שאין להם שום דבר משותף חוץ מהעובדה שחוק השבות חל עליהם. רבים מהמרואיינים הם עולים ומהגרים: לקט של מאוכזבים מכל קצווי תבל החולמים על הגירה לארץ אחרת, או על חזרה לארץ המוצא; וגם חבורה נחושה של ישראלים חדשים שהמדינה הציונית היא משוש חייהם, למשל הומו צעיר מארגנטינה שהעליה לארץ איפשרה לו לצאת סוף סוף מהארון.

ראיון עם פעיל המוסד יהודה תג'ר הניב "סקופ" שבעקבותיו זכה ספרו של נסלן לאיזכור בודד בעתונות הישראלית (תום שגב  במוסף "הארץ" מיום 7.4.06):  תג'ר חשף כי לפחות במקרה אחד היו רגליים לתיאוריה שפעילי העליה בעיראק בעצמם הניחו פצצות ליד מוסדות יהודיים בשנת 1951, אם לא כדי להפחיד יהודים ו"לשכנע" אותם לעלות ארצה, כי אז על מנת להסיר את החשד מיהודים אחרים שכבר היו בכלא בגין אותה האשמה ממש.  זכרונות מפתיעים אחרים העלתה נתיבה בן יהודה, שדיווחה  כי בתקופת מלחמת השחרור ירתה למוות באנשים שאינה יודעת אם הם היו לוחמים או אזרחים. "במלחמה הורגים אנשים כל הזמן, בעיקר אם אתה בלילה ובין אזרחים… נפצעתי קשה במלחמה ואני עדיין בהלם קרב. אפילו אינני יוצאת מביתי חוץ מאשר לדבר ברדיו." גם פרשת אודי אדיב ו"מצפן" קמה לתחיה ומרתק לגלות את גיבוריה, עדיין פעילים, שלושים וחמש שנים אחרי.

ה"פנתר" יוסי שובלי השיב בחיוב על שאלה מנחה (נדירה) של נסלן: "אתה מאמין שהמזרחים עברו 'שואה תרבותית'"? מתנחלים חדורי להט משיחי שפכו אש וגופרית על ממשלת ישראל ערב ההתנתקות מגוש קטיף; מתנחלים אחרים היו מיואשים על שפינויים התמהמה; עמרם מצנע, דב ירמיה והרב מנחם פרומן הם בין המרואיינים האידיאולוגיים – איש איש והפלנטה הישראלית שלו. נסלן מצא תומכת נלהבת של מפעל ההתנחלויות שלא תסכים לגדל את ילדיה בשטחים הכבושים "מפני שזה מקום מסוכן"; אוהדת שרופה של בית"ר ירושלים המדווחת במסתרים למחקר על תופעות גזעניות בקרב קהל האוהדים; ואנרכיסט בן 16 הנלחם בגדר ההפרדה אך בעצם מחכה לרגע שבו יוכל להתחפף לנצח מן הארץ.

על פי מלכת הסאדו ליעד קנטורוביץ הגבר הישראלי הוא צרכן כבד יחסית של השפלות מסוגים מסויימים. לדעתה הדבר נובע "…מהיותם בעמדות שליטה צבאיות מול אוכלוסיה אזרחית. בפנטזיות שלהם הם תופסים את מקומם של הפלשתינים." הפסיכולוג סער עוזיאלי מנהל ה"קו החם" לנפגעי סינדרום לחץ פוסט טראומטי, ובעצמו אחד הנפגעים, מתקומם על הגיגי קנטורוביץ ומציע דיאגנוזה גורפת משלו: "רבים מאיתנו סובלים מסינדרום לחץ פוסט טראומטי אך כחברה, ישראל איננה סובלת מסינדרום זה." אשרי המאמין.

הקטע מרגש בספר איננו ראיון, אלא קטעים מיומנה של מלכי רוט ז"ל, בת למשפחת מתנחלים, שנהרגה בפיגוע התאבדות במסעדת סבארו בירושלים בטרם מלאו לה שש עשרה. ימים ספורים לפני מותה שהתה מלכי בסמינר של נערות דתיות והתחבטה באופן מצמרר ונוגע ללב בנושא הצדק האלוהי על רקע  הצער הגדול על חברים צעירים שנהרגו בפיגועים. היא מצאה נחמה רבה לתהיותיה בהסברי המנהיגים הרוחניים כי בפרספקטיווה נכונה על הזמן, התפילה אכן מונעת גם פיגועי טרור.

גם בשכול הישראלים שונים זה מזה. ארנולד רוט, אביה של מלכי, אישר באזני נסלן כי הפלשתינים "מסכנים" אבל טען כי אי אפשר להגדיר אותם כ"נואשים". דניאלה קיטאי מנווה שלום הדו-לאומית מתקשה להשלים עם העובדה ששכניה הערבים סירבו לאפשר לה להקים אנדרטה לבנה שנפל באסון המסוקים; ואילו רוני הירשנזון ששכל שני בנים – אחד בצבא ואחד בהתאבדות אחרי מות אחיו – מוצא כוחות להיות הרוח החיה באירגון משותף להורים שכולים יהודים ופלשתינים.

קטעי הקישור בין הראיונות מוכיחים עבודת תחקיר רצינית ומנוסחים לעיתים בשנינה יבשה, כמו בדיון על "כור ההיתוך" הישראלי שאינו מסוגל לבחון את החומרים המותכים אליו, הכוללים "דרגות שונות של אובדן, חוסר בטחון ואי שקט".  בקטע המוקדש לשסעים העדתיים מצוטט לא רק מאמרו המיתולוגי של אמנון דנקנר (כיום עורך "מעריב") "אין לי אחות" משנת 1983,  אלא גם מאמר גזעני הרבה יותר של אריה גלבלום המנוח, אף הוא בעתון "הארץ", משנת 1949.  התחקיר לא מנע מנסלן נפילה לכמה שגיאות בולטות שעורך ישראלי היה מנקה מהספר בקלות – למשל הטענה המגוחכת (המבוססת ככל הנראה על עדותו של מרדכי צאנין, עורכו לשעבר של "לעצטע נייס", שרואיין בגיל 95) שבישראל היתה תקופה ש"אסור היה" לדבר יידיש ברחוב ושוטרים או פקידים נהגו לאכוף את ה"תקנה"  הזאת.

לנסלן היו שתי הפתעות "חיוביות" תוך כדי כתיבת הספר. הראשונה שבהן לא מחמיאה במיוחד: "את הזהות הציונית המגדירה עצמה על דרך השלילה אני עדיין רואה כמכוערת, אך הישראלים עצמם רק לעיתים נדירות הם מפלצות, ואי אפשר להגדירם כדו מימדיים. כיצורי אנוש, הם שבירים ומלאי סתירות." ויש כמובן גם "הרבה ישראלים שהם הומניסטים כנים" הפועלים בסביבה "בעייתית".

ההפתעה השניה  מאלצת אותו להתגונן מראש בפני חוסר שביעות רצון של קוראיו האנטי ישראלים:  "אני מקווה שלא אשמע מניפולטיבי אם אודה שציפיתי לסיפור שיוכיח כיצד ישראל בגדה בעם היהודי. ומצאתי גם סיבות בלתי צפויות לאופטימיות בטווח הארוך". מי שרוצה להכיר מקרוב את הסיבות האלה כדאי שישקיע ברכישת הספר באנגלית, כי קשה להאמין שהוצאה כלשהי תטרח לתרגם אותו לעברית בקרוב.

ff

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s