פרשנות אישית ולא עובדות מוחלטות

עפרה שלום,

כמה הערות בעניין 'ארץ, ברית' (שם מעולה), מזווית אישית לגמרי:

ארץ ברית מהווה נסיון מרשים ביותר לעשות סדר בבלגאן הישראלי ולהראות את הקשר בין ערכים, תהליכים והתנהגות לתופעות, ולמציאות פוליטית. לא קשה להבחין שאת בנאדם מאד פוליטי, איכפתי ומעורב. בעיני, חיינו על פני האדמה הזאת הם כאוס אחד גדול. כולנו תוצר של אינטראקציות גלויות וסמויות, כך שאין אפשרות אמיתית, לדעתי, לפתח תיאוריה כל-כך כוללנית ורב תחומית. לכל היותר אפשר לשרטט קווי מתאר מאד גסים, עם שוליים מאד רחבים. נדמה לי שאצלך אין כמעט שוליים.

נדמה לי שכוחו של הספר הוא גם חולשתו: מדובר במסע אישי לחלוטין. המרשים שבו הוא רוחב היריעה שהוא 'תחום המושב שלך'. אפשר לומר שזה ההיפך מפרובינצלי. עם זאת, כך נראה לי, את נוטלת לעצמך את החרות להתייחס אל עובדות ואל פרשנות אישית באותו מידה של החלטיות ובטחון, כך שקורא לא מעורב עשוי לטעות במספר מקומות, ולראות בפרשנות אישית שלך עובדות מוחלטות. (צר לי שאיני מצרפת דוגמאות. זה היה לוקח ממני זמן נוסף שכרגע לא עומד לרשותי). במלים אחרות: מקריאת ספרך, נדמה לי, שמעולם המרחק בין ביתי בישראל לביתך בארץ לא עלה על שעת נסיעה אחת, אבל לו נתבקשתי לכתוב ספר מסע שכזה (איני מסוגלת, אני רק אומרת זאת במובן התיאורטי), הייתי כותבת ממש ספור הפוך: כמעט כל מה שנראה בעינייך רומנטי, יפה, וראוי – נחשב בעיני למקור הצרות, וכמעט כל מה שנחשב בעינייך כשורש הרע בעיני פרושו בטחון, מחויבות ואחריות. במשפטים אלה כוונתי להסביר שחלק מהדברים שאת מדברת עליהם כעובדות הם לדעתי עניינים שבמחלוקת. ועל כך כבר אמר לנין, שההוויה קובעת את התודעה.

כמה מלים על הכתיבה: נדמה לי שאפשר לחלק את הספר ל-2 חלקים: חלק ראשון כשני שליש ממנו, וחלק שני – השליש האחרון: החלק האחרון קולח, קריא מאד וסוחף, אך לוקה (בעיני) בסוביקטיוויות גמורה, ושם מורגש, לדעתי, חסרונו של תחקיר אמיתי. חלקו הראשון של הספר, מעט יותר מסורבל אך הרבה יותר מושקע מבחינת התחקיר והעובדות, והנסיון הפרשני שלו הרבה יותר קשור לעובדות המוזכרות.

בתחילת דרכי כעיתונאית במעריב נשלחתי לסקר את שבוע הספר. זה היה ארוע די מאכזב כי הקהל לא גדש את הדוכנים כבשנים הקודמות. בעקבות הכתבה שפורסמה בקריאת ביניים, קבלתי מכתב ארוך משמואל שניצר (עמוד מלא בשורות צפופות)."היופי הוא בעיני המתבונן", כתב לי העורך. הוא סיפר שגם הוא היה בארוע הפתיחה, ודווקא היו הרבה מאד אנשים, והוא ציין כי זה היה ערב מוצלח גם לספריית מעריב…אלא מה? שניצר היה בתל-אביב – ואני בירושלים.. בסך הכל מרחק של שעה – וכל כך רחוק…

אילנה באום

אפריל 2005

עתונאית ומפיקה