סיימתי לקרוא בספר הכתוב ומנומק נפלא. רק בתום קריאה של כמה עמודים הגיעה אלי ההבנה ששם הספר "דרך הנער" שדרכו החדירו ראשי מפלגת העבודה את האידיאולוגיה שלהם של עבודה עברית וסיבותיה המפלות במכוון לרעה בין אוכלוסיות: ערבים תושבי פלסטין כמו גם עולים מארצות ערביות אותם ייעדו להיות כח עבודה זול העוסק במקצועות של עבודת ידיים. הם נועדו להיות התשובה לכח האדם הערבי הזול.

הספר מנתח בחדות ובעומק את האופן שבו הציונות מעצבת תודעה, ערכים וזהות – לא כסיסמה, אלא כתהליך חינוכי ותרבותי מתמשך. זה היה אז ולצערנו זה קורה גם היום.

הספר כתוב נפלא, בדרך המעוררת מחשבה – מה היינו? ובאותה נשימה: מה אנחנו עכשיו? 

אהבתי גם את השילוב של ניתוח רעיוני תוך הפניית מבט אנושי על חברה, חינוך ומנהיגות.

הספר הזה ראוי להיות בסיס לדיון רציני המבקש שניקח אחריות על מעשינו, בעבר ובהווה. הוא לא מטיף  אבל מביא עמדה ברורה. 

קו אידאולוגי של “עבודה עברית” הפך מסיסמא לדרך חיים המפלה לרעה וזעם מילא את ליבי. אלה שסבלו מגזענות בוטה באירופה העתיקו את הגזענות לכאן. ליבי עם ציבור יוצאי ארצות ערב, כולל יהודים. אלה ואלה הורחקו  בכוונת מכוון מעמדות המטוות דרך ומשפיעות. זה ספר עיון מרשים ומפתיע. את כותבת באומץ, ביושר אינטלקטואלי, וברהיטות ומצליחה להראות כיצד רעיון “העבודה העברית” לא נולד רק בשדות ובמפעלים, אלא נבנה גם במילים, בסמלים, בשירים ובמסרים שחינכו דור שלם דרך ביטאוני נוער ותנועות חינוכיות. אידאולוגיה המחלחלת אל התודעה הציבורית — לא דרך נאומים גדולים בלבד, אלא דרך חינוך יומיומי שמייצר עולם ערכים שלם.

החוזקה הגדולה של הספר היא השילוב בין מחקר מדויק לבין ראייה רחבה של התרבות הישראלית: לא רק מה קרה, אלא איך דיברו על זה, איך הציגו את זה לנוער, ואיך נוצרה שפה שמעצבת מציאות. עבודה עברית של ממש.

יש כאן מסמך היסטורי רב ערך המעורר מחשבה ומאפשר להבין דרכו תהליכים שממשיכים להדהד בחברה הישראלית עד היום.

ספר שלא עושה הנחות לקורא — אבל מתגמל אותו בשפע של הבנות ותובנות.

הספר  בעיני הוא כלי חשוב לעורר למחשבה, ומוסיף רובד חיוני ולא מדובר מספיק להבנת הסיפור הישראלי. 

לסיכום – השכלתי. נהניתי אינטלקטואלית. אהבתי את הכתיבה השוטפת והבהירה אבל שוב ושוב שאלתי עצמי האם היתה דרך נכונה יותר, נוכח האתגרים הכבדים בתקופה של העלייה הרביעית והחמישית בה  התגבשה “הציונות העובדת” כמפעל של חינוך ותודעה. תקופה של התעצמות המיתוס החלוצי בעלייה גדולה. 

בדיעבד ברור שהיה אפשר אחרת אבל לידתה של מדינה כמו כל לידה עלולה להיות מלווה בכאבים מייסרים, כשבסופו של דבר "תינוק נולד", ואז מתפנים לגדל אותו וממהרים לשכוח את הטעויות, את הכאב ואת העוול.

מי שלא יכול לשכוח הם אלה שנעשה להם העוול. ובלי להבין אותם הפצע לא יגליד. מדי פעם מתפרץ זעם העבר אבל זוכה לקוצר סבלנות של כלל הציבור הרוצה לעסוק בבעיות ההווה ולא רואה בהכרה בטעויות העבר מנוף ודרך להוצאתנו ממשברים בהווה. 

נהדר, תודה על חווית הקריאה בספר.

אילן בכר, עיתונאי וסופר