משולחנו של בית קפה


מקסים גילן

הוצאת מטען, 181 עמודים

עעע

עעע

התפרסם ב"הארץ" 3/9/2014

מאת עפרה ישועה-ליית

בסוף שנות ה-70 נסע מקסים גילן – משורר, סופר, פובליציסט, הרפתקן, איש רוח ופעיל פוליטי – לביירות, בהזמנת חבריו, אנשי הפלג המתון בפתח. מטרת הנסיעה היתה היכרות עם ראש הפלג המיליטנטי באש"ף, אבו ג'יהאד, שהיה אחראי לפיגועים נגד מטרות ישראליות. אבו ג'יהאד קיווה לפגוש ישראלי שיסכים לעזור לו ולאנשיו. החברים המתונים, עיסאם סירטאווי וגאזי ח'ורי, שאפו להציג לאבו ג'יהאד ישראלי שאפשר לדבר איתו ולא רק להילחם בו. גילן, שנשא דרכון זר על שמו הקודם גולדנהירש, הפציר בו להימנע מפגיעה במטרות אזרחיות בישראל. ברקע עמד הפיגוע הקשה בכביש החוף, שגבה 35 קורבנות ישראלים.

מארחיו החמושים של גילן בביירות חששו לחייו באווירה המתוחה ששררה בבירה הלבנונית ואסרו עליו לצאת מביתם במשך ימים אחדים לפני הפגישה. מאחר שהתלונן על שעמום, הציעו לו להקשיב לרדיו הישראלי, שנקלט היטב בביירות. "ומה קוראים אם לא את אחד משיריו של נתן זך… ואני בלב ביירות עם פצצות מרגמות שעפות הלוך ושוב מעל לראשינו, כולל שריקותיו של התוכי". ומי אם לא מקסים גילן יזכור פרט כזה מתוך טיול פנטסטי במחוזות אלימים שהטילו עליו אימה משתקת.

כל שותפיו לאותו ניסיון הזוי ל"דיאלוג ישראלי־פלסטיני" נהרגו שנים ספורות אחר כך: סירטאווי וח'ורי – על ידי אנשי אבו נידאל; אבו ג'יהאד – על ידי ישראל, הקצין המלווה – בידי הפלנגות והנהג – בידי הסורים. בשנת 2005, לאחר מותו, פורסם קטע זה מזיכרונותיו שבכתובים בכתב העת הספרותי שיסד "מטען". עתה הוא נכלל בקובץ צנוע מעזבונו הפובליציסטי בעריכת יוסי גרנובסקי, ממשיך דרכו של גילן בהוצאת מטען, ודלית להב־דורסט.

זה עזבון אינטלקטואלי עשיר ומרתק, והזדמנות חשובה לקורא בן זמננו להתוודע לגילן, אשר ב-74 שנותיו הספיק לעבור ולייצר חוויות שהיו מספיקות לקבוצה שלמה של בני תמותה רגילים. הוא נולד ב-1931, וכעבור שנים אחדות גדל בספרד של מלחמת האזרחים. כנער עלה עם אמו לארץ והיה לפעיל מחתרות צעיר בהגנה ואחר כך בלח"י. "חיי התנהלו אז על קו התפר שבין השקפותי הסוציאליסטיות, אותן ספגתי כמעט עם חלב אמי, לבין הסחרחורת הלאומנית, שכרון הברזל החושני שהתפשט במוחותינו ובגופינו עם פרוץ מלחמת השחרור וסערות העצמאות, כשהרובה הקנדי או הסטן בידי וריח אבק השריפה בנחירי", תיאר ברשימה שפורסמה ב"הארץ" ב-1995.

לאחר קום המדינה התקשה להתנתק מטעמו המתוק של "שיכרון הברזל" והמשיך בפעילות חתרנית, הפעם נגד השלטון הישראלי. על פי חוקר הספרות אלי אשד, גילן הקים לפחות שלוש מחתרות שונות שזממו נגד המשטר, הגו מהפכה שהיתה אמורה לכבוש את המזרח התיכון בסערה, ובין השאר תיכננו לרצוח את בן־גוריון. הוא עצמו מדווח בקצרה: "בגיל 20 עמדתי בראשה של אחת מהקבוצות האלה – הוועד לשחרור חברתי לאומי… לימים עתיד הייתי ללכת לבית הסוהר ל-14 חודשים בשל פעילותי במסגרת הוועד. אבל זה כבר סיפור אחר".

הוא יצא מן הכלא עם שליטה משופרת בשפה, שמכאן ואילך היתה לנשקו העיקרי, והצטרף למהפכת השירה העברית החדשה יחד עם נתן זך ומשה דור, שמרדו בשלטונם של אלתרמן ושלונסקי. בהמשך שלח את ידו גם בהוצאת כתב עת סוריאליסטי, ואת פרנסתו מצא בהוצאה לאור של ספרות ארוטית, לצד עניין רב במדע בדיוני. לתודעת הציבור הרחב פרץ כעורך של השבועון "בול" שניסה להאפיל על "העולם הזה" בחדשות יותר שערורייתיות ובצילומים יותר פורנוגרפיים, שהיו אמורים "לזעזע את הבורגנות", כפי שנהג לומר. כאשר הרחיק לכת, וגילה את מעורבותו של המוסד הישראלי ברצח פוליטי במרוקו נסגר השבועון. גילן החל תקופת גלות ארוכה שבמהלכה הוציא לאור את כתב העת "ישראל ופלסטין", טייל בעולם והתיידד עם גלריה של טיפוסים צבעוניים, שלכמה מהם הקדיש רשימות מרתקות בשובו לארץ בראשית שנות ה-90.

יש ברשימותיו "סקופים", כמו מעורבותה של סין העממית ברעיונות המהפכניים־הלאומניים של ישראלים משנות ה-50, והקשר בין עליית יהודי אתיופיה, הסי.איי.איי והרעב בסודאן. לצדן הגיגים פילוסופיים על מפלצתיות הטבע האנושי, ועל ה"משיכה למקום שבו הכרת המוות מזרימה לעורקינו מנות אדרנלין גדולות במיוחד". כחוט השני עוברת ברשימות איבתו למדינה, שבה ראה "אימפריה זוטרה, אורתודוקסית ציונית", לציונות – "שרצתה לספק מקלט מהכחדה" אבל "מכינה הכחדה בגלגול חדש", ול"פגמי הראייה" שמהם סובלים הישראלים, שהאתוס שלהם הוא "בדלני ומסתגר".

"היה לי מזל גדול שבמשך 23 וחצי שנים הייתי מנוע מלשוב הנה, ולא נשחקתי באותה צורה שנשחקתם אתם", הטיח במקומיים שקיבלו אותו בהתלהבות מעורבת בטינה. "אני גר כמה שבועות בצפון תל אביב, כמה שבועות במונפרנס. ואני מצפצף על מה שתגידו על כך. עם היד על הלב, לו יכולתם לא הייתם עושים כמוני?… אני – תתפוצצו – לא תלוי בכם". לא כולם "התפוצצו", כמו אדם ברוך המנוח, שעיצבן אותו במאמר תחת הכותרת "לאן נעלם מקסים גילן".

רבים אהבו, חיבבו והוקירו את האיש קטן הקומה והשרמנטי, שנכויות שונות עיוותו את הופעתו החיצונית – מה שלא הפריע לשורה של נשים יפות, משכילות וצעירות לאהוב אותו ולקבל את הכרת תודתו בניסוחים רומנטיים שוביניסטיים למדי ("אין ספק שנשים הן החלק הטוב, המועדף והמשוכלל יותר של הבריאה", כתב ברשימה "חיוכן של נשים", הפותחת את הקובץ. ושלא יהיה ספק לאיזה חיוך הכוונה, הוא מסיים בציטוט משורר אחר, שהעריך את "הגבשושית שהיא תכלית כל אשה").

שמרנות מפתיעה, בהתחשב באופיו המהפכני, מתבטאת גם בהעדפותיו האסתטיות: המצאת הקלידים היא בעיניו "קללה" למוזיקה, ואילו הרוק והפאנק הם "יורשיה של המוזיקה האקוסטית הנאצית". בעודו מקונן על קמילתו של הטעם הטוב חבט ללא רחם ב"נכבדי הספרות שלנו", ש"יודעים הכל על יצירת כולם אך אינם מסוגלים ברוב במקרים להרגיש את הנכתב", ואילו כתיבתם הביקורתית נובעת לא פעם "מתוך שנאה אישית וחיסול חשבונות, כמקובל אצל בעלי הון, פוליטיקאים ומאפיונרים".

ביקורת לא חסך גם מאהובי נפשו הנערצים, טובי המשוררים. לנתן זך הקדיש רשימה נלהבת בשם "אחי נתן גיבור התהילה" לרגל ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל. הרעיון היה אמנם "להתפלש בגאווה ילדותית נוכח הענקת תהילה לאח שבנפש", אך זו היתה הזדמנות גם לשטוח כרונולוגיה של מריבות והתפייסויות עם זך, שהיה "מאז ומתמיד האיש היהיר ביותר, ועם זאת הבלתי בטוח ביותר", "זיקית שכמותו", ולסכם במחמאה המוזרה: "האיש טוב, האיש עוזר לזולת".

גם ברשימה לזכרה של יונה וולך לא נשכחו החשבונות האישיים. גילן נרשם בהיסטוריה כאדם הראשון שעודד את וולך לפרסם את שיריה, וספרה הראשון הוקדש לו. ההקדשה, הוא מספר, הוסרה במהדורה השנייה והוחזרה במהדורות מאוחרות יותר, "אבל זה כבר סיפור אחר". את חצי הביקורת הקשים ביותר שמר לחברה הישראלית, זו שלטענתו המיתה את וולך לא פעם אחת כי אם שלוש. הוא מתאר אותה כ"קורבן חברה מלחיצה כסד, כובלת באזיקים, מחניקה כגז, המסרסת יוצרים מקוריים ומעקרת יוצרות מוכשרות".

יוסי גרנובסקי היטיב בהקדמה לתאר את "המקום שבו מקסים גילן שם את עצמו, מחוץ לחברה הישראלית אבל יחד עם זה מחובר אליה עד אי יכולת להינתק ממנה, איש העולם הגדול שאהב את הארץ הקטנה בכל לבו וראה בה את ביתו ובשאר העולם – חצר אחורית".

הוא עצמו סיכם בראייה מפוכחת: "לא הייתי דג רקק ג'וניור ואינני כריש סניור". ואולי על עצמו חשב גם כשפינטז מה אמורה וולך להגיד למוקירי זכרה: "כוס אִמכם, יא זונות! אותי לא תהפכו לנקניק תרבות!"