אל־מינא

יוסי גרנובסקי

הוצאת מטען, 196 עמ'

הסיפור של נאסיף

יוסי גרנובסקי

הוצאת מטען, 38 עמ'

התפרסם ב"הארץ"  8/12/2013

מאת עפרה ישועה-ליית

בשני פרקיו האחרונים של הרומן הקצר "אל מינא", הסיפור הפשוט והרגוע, הכמעט פולקלוריסטי, על חיי פועלי נמל ביפו של שנות ה–30, מזנק פתאום להילוך גבוה. הקורא, בשלב זה, כבר פיתח ציפיות לשורה של תשובות לתעלומות שנרקמו בנחת בסיפור על דייג סורי ג'ינג'י חסון, שהחיים השליכו אל שכונות העוני של העיר המנדטורית: האם יהיה סוף טוב לסיפור האהבה הבוגר של חסן ועיישה בחירת לבו? האם יצליח ההימור שלו על שיתוף פעולה עם עסקני ההסתדרות הציונים, שבגללו הסתבך עם הממסד הדתי הערבי? האם ייחשפו המזימות הציוניות שמאחורי הרטוריקה על אחוות עמים ופועלים? איך יתפתחו יחסי העבודה בנמל על רקע המתח הגובר בין יהודים לערבים? ומי מעובדי הנמל התמימים, האנאלפביתים, יצליח לקרוא את המפה הפוליטית העתידית? רוב השאלות נשארות פתוחות. רצח מסתורי סוחף את הגיבור הראשי לסיפור של רדיפה, אשמת שווא וניסיון בריחה נועז.

יוסי גרנובסקי, עורך כתב העת "מטען", יודע לתת לקוראיו סיפורים מהודקים היטב, עם התחלה, אמצע וסוף. מי שקראו את קובץ סיפוריו "האיש שגר מתחת לסירה" ואת הנובלה הקצרה "הסיפור של נאסיף" יכולים להסיק ש"אל־מינא" הוא חלק ראשון בסדרה, אולי טרילוגיה, המקימה לתחייה עולם שהיה ואיננו עוד. זה העולם של יפו, בשמה המקורי יאפא – עיר הנמל החשובה, התוססת, המרתקת והפרועה מעט של ימי המנדט הבריטי. כל זה קורה לפני שכמעט כל תושביה, עניים ועשירים, שוטרים וגנבים, שכירים קשי יום ומעסיקים נצלנים, בעלי בתי קפה והבטלנים שעישנו בהם נרגילות, סוחרי סמים וצרכני סמים, נשים חסודות, ילדים וזונות, סולקו או הסתלקו מכאן במלחמת העצמאות או בנכבה של הפלסטינים.

"אל־מינא" (הנמל) מסופר מפיו של מספר בן זמננו, שאינו רק "יודע הכל" ומשתלב באופן חופשי בתודעת דמויותיו, אלא גם אינו מניח לקורא לשכוח את נוכחותו כמתבונן ופרשן לעת מצוא. הוא מעיר הערות, מגלה פרטים מן העתיד ועושה שימוש אנכרוניסטי בדימויים השייכים לימינו. זו כתיבה המתכתבת בקריצת עין עם מסורת הרומנים של המאה ה–19. גרנובסקי גם בחר, כמנהג הימים הרחוקים האלה, לכתוב את הרומן שלו בהמשכים, שהוקראו לקבוצה קטנה של קוראים נאמנים.

עשרות ביטויים בערבית, רובם מתחום הימאות והסוורות, משולבים בטקסט, ולמען הקורא העברי חובר מילון מונחים קצר עם הסבר על כללי הגייה נכונים. נוסטלגיה לעבר שנמחק היא רק חלק מחוויית הסיפור, שכל גיבוריו עסוקים בהסתרת סודות קטנים וגדולים אלה מאלה. לצד אנשים פשוטים החותמים על חוזים בטביעת אצבעות מופיעים בנמל לובשי חליפות למיניהם: מנהלים אנגלים מצוחצחים, משכיל פלסטיני שאפתן ועסקנים ציונים־סוציאליסטים, שמקפידים על צווארון פתוח ללא עניבה ומצ'פרים את תומכיהם בעזרה משפטית נדיבה ובמתנות יקרות.

המסמכים והמכתבים הסודיים שהמספר היודע־כל חושף לפני קוראיו, ותיאורי מטעני הנשק שהיהודים מבריחים בחביות מלט או במזוודות העולים החדשים, מגלים שזה בעצם רומן מפתח המבוסס על עבודת תחקיר מעמיקה בארכיונים ציוניים. "דב" ו"רובין", יהודים מתוחכמים, דוברי ערבית, הפועלים לבסס את דריסת הרגל האסטרטגית של "היישוב" בנמל, אמורים להזכיר לקורא את דב הוז וראובן שילוח, שמילאו תפקידים בכירים בהגנה ובהסתדרות.

גרנובסקי אינו חורץ משפט. הוא מספר סיפור. ביפו שלו יש – או היה יכול להיות – מקום לכולם. העיר המכונה "אום אל ע'ריב" (אֵם הזרים) קולטת בטבעיות את הספן שברח מעברו בכפר דייגים סורי. הנמל והשווקים של יפו שוקקים מהגרי עבודה מהארצות השכנות, שקולטים ומשנעים את העולים החדשים דוברי היידיש העטופים במעילים מהחורף האירופי, וחולמים על עתיד טוב יותר.

את העניין הרב שלו ב"זרים" הלא־יהודים של יפו גילה גרנובסקי גם בנובלה "הסיפור של נאסיף", שיצאה בראשית השנה בחוברת נפרדת, כמעט מחברת. לגמרי שלא במקרה, הפגישה עם נאסיף מתרחשת ב"התחלה של 49', בחורף", כאשר "לבתים ביפו שהערבים השאירו מאחוריהם איך שהם, למה אמרו: עוד שבוע נחזור, נכנסו היהודים". זה סיפור עתיר דרמה, רומנטיקה והרבה רמזים היסטוריים, על פלסטיני משכיל שמצא את עצמו מנהל את מחלקת הפספורטים בבנגאזי שבלוב, ומקים מפעל להנפקת סרטיפיקטים מזויפים ליהודים המבקשים לעלות לישראל.

בתוך הסיפור הפנימי מקופל עוד סיפור, תיאור סבלם בשואה של יהודי לוב, כפי שמספרת אותו אהובתו היהודייה של נאסיף, לינדה. שום מלה אינה מיותרת בסיפור הדחוס, הפשוט לכאורה, ששתי ערי הנמל הים־תיכוניות מככבות בו. הים הוא אותו הים, וקו ישר מתוח בין הקתדרלה של בנגאזי ובין תחנת המשטרה הצפונית ברחוב דיזנגוף, שבה נחקר נאסיף בחשד לריגול, וממנה הוא חוזר בקו מספר 10 ליפו, נקי מחשדות אך נואש מהחיים כיהודי מזויף.

דמותו של הסופר המצרי תאופיק אל־חכים המועלית באוב פעמיים בסיפור לתוך תל אביב אינה מותירה ספקות בנוגע למקורות ההשראה של גרנובסקי, או להזדהות שלו עם כל מי שנסחפו למחוזות האלה במקרה ובניסיון לקושש מעט אושר.