מישל שלי: הקופסה, האשפה והיהודי

קופסה_שחורה_ספרקופסה שחורה

מאת: עמוס עוז

הוצאת כתר

יי

יי

יי

פורסם במעריב, יום ו' 17/7/1987

מאת עפרה ישועה-ליית

בסתיו 1985 עקבתי מקרוב, בגרמניה המערבית, אחר ויכוח תרבותי-ספרותי סוער על האנטישמיות בכתביו של יוצר גרמני מרכזי. במשך חודשים התנצחו אינטלקטואלים על איפיון דמותו של היהודי במחזהו של ורנר פאסבינדר "העיר, האשפה והמוות". ליהודים (ולא יהודים) שזיהו את עצמם עם המחנה ה"שמאלי ליברלי" היה די קשה להצטרף לזעקות החמס של עדת הסוחרים והקבלנים השולטים בקהילות הזעירות בגרמניה נגד היוצר הגאון. נדרשה קריאה במחזה עצמו כדי לשכנע את האינטלקטואלים היהודים ורבים מן הלא-יהודים שאין מנוס מן המסקנה: פאסבינדר יצר דמות יהודי שהוא "אבטיפוס" עם כל התכונות השליליות שייחסה הספרות האנטישמית ליהודים מאז ומעולם: רודף בצע, רודף נשים "אריות", דורך על גוויות, על אלמנות ויתומים, משחית את כל מה שעומד בדרכו. את גיבורו לא בנה פאסבינדר יש מאין: "היהודי העשיר" הוא דמות מיתית מאוסה, מוכרת וידועה בתרבות הגרמנית והאירופית בכלל.

מי שמחזיק בדעה, שכל תבנית תרבותית הבאה מאותו חלק עולם ראויה לשמש דוגמה ומופת בארצנו האסיאתית, יכול להיות מרוצה מספרו האחרון של עמוס עוז, "קופסה שחורה". עוז, סופר שמעמדו אצלנו איננו נופל מחשיבותו של פאסבינדר בגרמניה המערבית, מדהים ביצירה המעניקה לגיטימציה ספרותית למיתוס הגזעני האנטי-מזרחי, המקובל בשכבות רחבות באוכלוסיה הישראלית יוצאת מזרח אירופה.

מבקרי ספרות בארץ קבעו ש"קופסה שחורה" הוא אולי הגרוע בספריו של עמוס עוז. גם בגרמניה טענו רבים ש"האשפה" הוא החלש שבמחזותיו ותסריטיו של פאסבינדר (אישית אינני סבורה כך). עם כל הכבוד להערכות אמנותיות, "פרשת פאסבינדר" חרגה הרבה מעבר לתחומי ביקורת הספרות, ונגעה בשאלות המהותיות ביותר של החברה הגרמנית החדשה. גם ה"אני מאמין" הגזעני, שאני מוצאת בספרו של עוז מחייב מבט נוסף – בין השאר גם אל קהל היעד.

דיוקנו של יהודי צפון אפריקני

אם היתה (והיתה) הצדקה לקריאות החמס נגד חגיגת "האשפה" בגרמניה, אם מותר להזדעזע מאיפיונים מבזים של סופרים לבנים נגד שחורים, או של סופרים גברים כנגד נשים, אי אפשר להתעלם ממצבור חד משמעי של תיאורים אתניים, מבזים ומשפילים, גם אם הוא נתון בקופסתו של אחד מיקירי הספרות העברית החדשה.

"קופסה שחורה אמור לבשר, כניסוחה של הדה בושס ב"הארץ", "את מותה של הציונות החילונית ואת עלייתה של שכבה חברתית שונה ואחרת".  השכבה ה"אחרת" ברומן הישראלי מבעיתה לא פחות מן הדיוקן היהודי בספרות האנטישמית הקלאסית, או אצל פאסבינדר. המודל המיתולוגי האשכנזי, הרואה בישראלים מעדות המזרח תת-תרבות וולגארית, המאיימת על עתידה של "ישראל היפה" כביכול, אינו שונה במאום מהמודל המיתולוגי הגרמני שפותח במאה התשע עשרה, על רקע החרדה מחדירתם של יהודים לחברה הנוצרית. (למרבה האירוניה, כשעלתה "שאלת היהודים" התבקשו הללו להשיל מעליהם בין השאר את ה"סממנים האוריינטליים", לא עליכם)[1].

בדיקת "הקופסה" לעומת "האשפה" נעשתה במקרה, בגלל ההקשר האקטואלי. למרות זאת, השוואה לא קפדנית במיוחד מגלה מספר רב להפתיע של קווי דמיון. היהודי הצפון אפריקאי הדוחה של עמוס עוז, מישל סומו, הוא אכן בשר מבשרו של "היהודי העשיר" של פאסבינדר.

הדמיון מתחיל בסופרים עצמם. הן פאסבינדר והן עוז מזוהים עם מחנה ה"שמאל" בארצותיהם. שניהם חסינים מעצם ההגדרה מפני האשמה ב"גזענות" פשוטה. שניהם בחרו בדמויות אתניות סטריאוטיפיות, כמעט קריקטורות, אולם במקביל דאגו לצייד אותן "גם" במאפיינים הומאניים, והשירו מעליהן תכונה טיפוסית אחת או יותר מאשכול הדעות הקדומות המיוחסות לבני עדתם. מישל סומו רך-הלשון הוא היפוכו הגמור של "מרוקו סכין" האלים והמוכר. "היהודי העשיר" הוא ניצול מחנות הריכוז, כלומר בעצמו קרבן, טובל ב"וועלטשמרץ" ומגלה אפילו נדיבות פיננסית.

הן היהודי והן הצפון אפריקאי אינם הורסים "באופן ישיר" את החברה הוותיקה שלתוכה הם חודרים, אלא רק נבנים ומשגשגים על חורבנה הדקדנטי. עוז מקונן על א"י הישנה והטובה. פאסבינדר שר אלגיה עצובה לפרנקפורט של פעם. ה"אאוטסיידר", בשני המקרים, הוא משל רב כוח, שהצלחתו רק ממחישה את ההתדרדרות הבלתי נמנעת של הגיבורים האמיתיים. האלג'יראי הייצוגי של עמוס עוז, בדיוק כמו היהודי הנצחי, ניחן בכוח משיכה מגנטי לכספם ולנשיהם של בני העילית החברתית שאותה בא לרשת, והוא נהנה מהשפעה חובקת כל על מרכזי השררה של החברה שלתוכה הוא חודר.

האמצעים הספרותיים דומים לא פחות. ברומן המכתבים, בדיוק כמו במחזה, מוסווה המחבר היטב מאחורי התבטאויותיהן של דמויותיו. יש, עם זאת, מירקם מספיק של "עובדות אובייקטיביות" לתיאור "אמיתי" של הטיפוסים המתוארים ביצירות.

1. איך הם נראים

פאסבינדר, בגרמניה של שנות הששים, אינו צריך לנדב תיאורים חיצוניים ליהודי העשיר שלו, שדמותו המיתית חקוקה ממילא בזיכרון קוראיו. "הוא יהודי. יהודי שמן ומכוער… סתם יהודי," מתארת אותו הזונה באזניו של הסרסור.

עמוס עוז נדיב הרבה יותר בתיאורים החיצוניים: "האדון סומו מתחיל (כמו כולנו), על הרצפה אבל נפסק פתאום כעבור מטר ששים בערך… לבוש מכנסי גברדין, הז'קט המשובץ קצת גדול עליו, מקורזל, מגולח עד חרמה, טבול היטב באפטרשייב רדיואקטיבי, מרכיב משקפיים דקים במסגרת זהב, עונד שעון זהב על שרשרת זהב ועניבה באדום ירוק מחוזקת בתפס זהב, ועל ראשו – כדי למנוע אי-הבנה אפשרית – כיפה קטנה".

למרבה האירוניה, הז'יד המסורתי של המיתולוגיה האנטישמית האירופית, ממש כמו המרוקאי המכוער של המיתולוגיה הישראלית החדשה, מזוהה כטיפוס כהה עור ומקורזל שיער, לעתים קרובות לבוש בחוסר טעם צעקני, עמוס בהרבה זהב, ולפעמים חובש כיפה. ממישל סומו של עמוס עוז נחסך האף המגובנן והשומן השופע, שאינם "צפון אפריקאיים" טיפוסיים. לפיצוי, הוענקה לו אנומליה גופנית מרכזית אחרת: קומתו הזעירה, המוזכרת בתכיפות כפייתית בעשרות התבטאויות ברומן. "גופו השעיר" ואפילו תיאור בתו הקטנה כ"קופיף שחור" משלימים את הדימוי ה"בּבּוני" שהנחית עלינו פעם סופר ישראלי אחר.

2. הביצועים המיניים שלהם

ממד מרכזי בספרות הגזענית לסוגיה הוא דיון בביצועיהם המיניים של גברים השייכים לקבוצה ה"נחותה". בדרך כלל תאבונם המיני, וגם הכושר להוציאו אל הפועל, הם הרבה מעבר למה שמקובל בקבוצה הגזעית החוששת מפניהם. כך השחורים בארה"ב, כך היהודים בגרמניה. עוז ופאסבינדר בחרו במסלול זהה וזהיר לטיפול במיניותם של הגיבורים שלהם. הם אינם מתנזרים מהתעסקות במיתוס הפוטנטיות המרשימה, אך ממהרים לשבור אותו, לטובת תבנית מקבילה בתחום ה"רוחני" שבו הכשלון הבלתי נמנע מביא לנקמנות תוקפנית.

פאסבינדר משאיר פתוחה את השאלה, אם היהודי העשיר מחפש את גופה או נפשה של הזונה. לפני הפגישה מסביר משרתו, שהיהודי זקוק לאשה "עם שדיים גדולים ושמנים". אחריה מוסרת הזונה לסרסור נתונים מרשימים על כוח הגברא היהודי העצום וממדיו הגופניים. החשד הוא, עם זאת, שהיא משקרת, והאמת היא שהיהודי, נשמה עצובה, מחפש בעיקר קשר נפשי עם השיקסע.

גם אילנה גדעון-סומו מנדבת תיאורים מוגזמים פיוטיים על כושרו ורגישותו המינית העצומה של מישל, אולם בהדרגה מעמידה דברים על דיוקם: מתברר שמישל הרגיש היה זקוק לאשתו האשכנזיה כדי ללמוד פרק בהלכות מין, ממש כשם שאשכנזים אחרים לימדו אותו ללבוש חליפה ולדבר קצת יידיש. בעולמה של "הקופסה" כמו בעולמה של "האשפה" עצם העזתו של גבר סוג ב' לשכב עם "אשה לבנה" הוא שערוריה: גם בנה של אילנה, בועז, בגלגולו ה"רע" שואל כשהוא רואה את מישל לראשונה: "לדבר הזה את מרשה לדפוק אותך כל לילה?" עורך הדין זקהיים יכול להסביר לעצמו את העובדה שאילנה נפלה למיטתו של מישל רק בכך שהיא "גרושה משומשת".

3. תסביך הצפרדע

ליבם של ה"צפון אפריקאי" והיהודי כאחד יוצא אחר הנשים ה"לבנות": הזונה הגרמניה אצל פאסבינדר, גרושתו של הפרופסור אצל עוז. הנשים מזוהות עם השכבה האתנית הדוחה את השניים, ובאהבתן האפשרית גלומה הבטחה להשתלבות ועליה בסולם החברתי על פי עקרון הנסיכה והצפרדע. הנסיכות, שנדחו על ידי הנסיכים האמיתיים שלהן, מגלות תחילה עניין בהבטחה החדשה, אולם נאמנותן האמיתית והכנועה שמורה לגברים הקודמים, השקועים בתהליך הדרדרות גופני וחברתי, וחרף כוחם ועושרם של המחזרים מן השכבה ה"חדשה" וה"אחרת" הנמצאים בעליה מתמדת, הן מפנות להם עורף.

האוהבים המאוכזבים מגיבים בנקמה בנאלית: היהודי חונק בעניבתו את הזונה (לפי בקשתה) ומטיל את האשמה על פראנץ ב. המסכן. מישל מכריז על אילנה כעל "אשה מורדת" לאחר שהחליטה להתאחד עם בעלה הקודם בחודשי גסיסתו. הוא עוקר את ילדתה מזרועותיה, אומר תהילים, וממשיך לשאוב כספים מהפרופסור.

4. כסף ורגשי אשמה

כסף הוא האלמנט המרכזי בספרות האנטישמית מאז ומעולם. פאסבינדר הלך צעד אחד קדימה: היהודי שלו, שחזר ממחנות המוות בחוסר כל, משתמש ברגשות האשמה העמוקים של הגרמנים על מנת לנשל אלמנות ויתומים, להרוס את בתיה הישנים והיפים של העיר ולבנות מגדלים חסרי נשמה.

מישל סומו, המתחיל כאביון נחמד, מגלה תיאבון וכשרון עצום להשתלטות מהירה על כספי האצולה הישראלית מזיכרון יעקב, ובונה במהרה לתלפיות את ביתו ואת המולדת בזרם הנדבות שמשפיע עליו בנון-שאלאנטיות בעלה הראשון של אשתו האהובה. מה היה עמוס עוז אומר אילו כתב סופר גרמני כלשהו על דמות של יהודי קטן קומה, שעיר כקוף, הסוחט כספים מפרופסור בן למשפחה ארית "אצילה" כ"שילומים על סבל היהודים בשואה"? או אולי היה מתרגש יותר אילו המציא סופר מקרית ארבע ערבי חלק לשון, לא עליכם, הפורט לעשרות אלפי דולרים את רגשות האשמה של עשיר יהודי חולה מבנימינה?

5. קשרים בצמרת

את מה שהפסידו בתחום האהבה, ממלאים ה"אונטרמנטשן" בממון והשפעה. מישל, כמו היהודי, הולך ומתפתח לדמות שטנית, המגבירה מיום ליום את כוחה בחברה שבה הוא חי כטפיל, "מקורב לצמרת", ומרוויח הון עתק מספסור בקרקעות השייכים לעם אחר. למישל סומו יש "כל מיני קרובים חזקים… שממוקמים בעמדות אסטרטגיות בעיריה, במשטרה, במפלגה שלו, ואפילו במס הכנסה". אין למעשה בעיה בחייו של המורה הצפון אפריקאי הדתי וקטן הקומה שאיננה בת-פתרון בעזרתם של ה"קשרים" שלו.

מישל, שבסוף ה"קופסה" הוא בעל בעמיו, כולו שמן זית זך, גואל אדמות, יושב במזנון הכנסת, בעמדת הזינוק לקראת דחיקת רגליה של "הציונות החילונית" עתירת הדולרים.

הרעיון, שבישראל 1976 יש לעולה מאלג'יר יותר "פרוטקציה" בממסד לסוגיו מאשר לנציגי ה"ציונות החילונית" היה מבדח אילו לא היתה תפיסה זו חלק בלתי מאמין מה"אני מאמין" של הסופר המובלע. עוז מתאר היטב את פחדיה של האליטה הישראלית האשכנזית מפני האפשרות שיוצאי עדות המזרח יבטאו את כוחם האמיתי בתהליך הדמוקרטי הקיים: "… אתה עוד תראה את הסומו הזה יושב בכנסת ויורה משם צרורות פטריוטיים ארוכים וקטלניים על יפי נפש כמוך וכמוני", מזהיר זקהיים המודאג. "רומן המכתבים" של עוז מתרחש, ולא במקרה, במהלך 1976, השנה שלפני ה"מהפך" שאמנם גזל את השלטון בישראל מן האשכנזים של מפלגת העבודה, שחלקם משוכנעים עד הים בכך שנפלו קרבן לאסון דמוגרפי.

6. "היהודים הם אסוננו"

"האשפה, העיר והמוות" היא יצירה חסכונית מתובלת בהומור ציני, אם כי אינה חסרת "קיטש" מקאברי. פרופסור שאול פרידלנדר הרבה להשתמש בדוגמאות מיצירות פאסבינדר כדי להדגים את טיעוניו במסתו "קיטש ומוות – על השתקפות הנאציזם". לא נעים לגלות כמה רבים בספרו של עמוס עוז המאפיינים שמונה פרידלנדר ב"קיטש ומוות". מבקרים אוהדים מדברים על ה"פאתוס האופייני" לעוז. בפחות נדיבות אפשר לראות כאן בדיוק את אותה "השראה רומאנטית ירודה, האסתטיקה נטולת… כוח והתחדשות" שעליה מדבר פרידלנדר, משולבת בתיאורי "טבע בתולי ומסתורי של ארצות האגדה".

הרקוויאם הארוך של עוז מספר על ארץ ישראל היפה ואנשיה שהיו יפים פעם, שהגורל ועוונותיהם מאלצים אותם לפנות את מקומם לכוחות האפלים שבאו מארצות המגרב לרשתם. "הישראלים היפים" שלו מעוצבים כדמויות מיתולוגיות שנחתו במזרח התיכון ישר מוואלהאלה, עם כוח קניה של כוכבי "דאלאס". אלק, אילנה ובנם בועז הם אצולה ישראלית "טיפוסית" כחולת עיניים,המתגוררת בטירה משפחתית סמלית מתפוררת. הבן, התשובה האשכנזית לגוש אמונים, הוא "ויקינג ענק" המתהלך "יום ולילה יחף ועירום מלבד איזה אזור חלציים דהוי. שערו הזהוב-עמום יורד בקצוות על כתפיו, זקנו הבלונדיני הרך… כל אלה משווים לו ארשת של ישו באיקון סקנדינבי."

מיהו בועז אם לא אותו מורד בחברה התעשייתית היוצא לבנות "אוטופיה ארכאית" לפי מיטב המסורת הפאשיסטית-אידיאליסטית, אותה "הגשמה טהורה הניצבת בפני עולם רופס שהתנוון על ידי המודרניות", כתיאוריו של פרידלנדר? ביחד עם עדר נשים בלונדיניות מיובאות וכמה נערים ערביים הוא עשוי לקומם את חורבות החברה הישראלית הנופלת, בטירה שידעה בעבר משרתים רוסים ופמוטי כסף (לפי מיטב המסורת של העליה השניה…). דמויותיו הגרוטסקיות של עמוס עוז היו יכולות בעצם לככב בהצלחה בסאטירה נוסח חנוך לווין, אבל "קופסה שחורה" לוקחת עצמה – ונלקחת – ברצינות כזאת, שאי אפשר אפילו לצחוק.

אותי לא מצחיקה, למשל, תפיסת הנשיות של עוז, למרות שההתחסדות גם בתחום זה מגוחכת להפליא. בעמוד 142 מפגינה אילנה ליבראליות אמיתית ברוח שיוויון האשה, ושופכת קיתונות של בוז על "הצורה שבה מתייחסים בני עדתו ומשפחתו לנשותיהם המסכנות". בעמוד הבא היא כבר מתמוססת לפני אלק ב"התרפסות נקבית קמאית, עבדות מקדמת דנא… כניעת נקבה ניאנדרטלית" ומתמוגגת לזכר "גינוני אדנותך האדישה". וכן הלאה וכן הלאה.

בסיכום, אוסף ההבלים הסנטימנטאליים, ארוטיים, בכייניים ו"קיטשיים" שב"קופסה שחורה" חושף תסביך מגלומניה ישראלית-מזרח אירופית שאינו בלתי מוכר מהחיים החברתיים והפוליטיים ב-39 שנות המדינה. אבל ביטוייה הספרותיים היו עד כה נדירים. למרבה המזל, כבר יצא מהאופנה הצורך להתחקות על "כוונת המשורר". פטורים אנו על כן מלעסוק בספקולציות על מה שהניע את ריינר ורנר פאסבינדר לכתוב מחזה אנטישמי (ולבחור יהודים כדמויות שליליות כמעט בכל יצירה שכתב אחרי "האשפה"); או מדוע החליט עמוס עוז להעשיר את הספרות הישראלית בדמותו ה"סמלית" של אחד מישל סומו. בשעתו לא נרתענו, עם זאת, מניחושים על מה שמושך גרמנים צעירים ומשכילים להזדהות עם פאסבינדר. עכשיו נותר רק לשאול, מה בדיוק מושך כל כך קוראים ישראלים לקופסה השחורה של עמוס עוז.

 ***

[1] הנרי וסרמן: "תרבותם האינטימית של יהודי גרמניה" מתוך "משברי הלאומיות הגרמנית במאה התשע עשרה והעשרים" בעריכת משה צימרמן (מאגנס, תשמ"ג).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s