יציאת יהודי תימן

מבצע כושל ומיתוס מכונן

אסתר מאיר –גליצנשטיין

הוצאת רסלינג, 340 עמודים

ll

kk

 התפרסם ב"העוקץ" 3/11/2012

מאת עפרה ישועה-ליית

"אדם שנכנס לשכונה…. נתקל בראש וראשונה בפליטי[ם]… בכל חור ובכל פנה תמצאם: ברחובות, בסמטאות האפלות והצרות, בכניסות לבתים ובמסדרונות, במרתפים השחורים והאפלים, בכל מקום שאפשר להניח בו את צרור הסמרטוטים העלובים לשמש מראשות – שם תמצאם. ברחוב לעיני השמש עוברים חייהם המשפחתיים העלובים… עשן תנוריהם המוסקים בגללי צאן וגמלים, בנעליים בלויות ובסמרטוטים, מרגיז את מנוחתם של דרי הבתים. בדרך זו הפכו הפליטים לבעיה מטרידה ומתמדת בשביל השלטונות…

"רובם, פרט לאי אילו שגרו במרתפים אפלים, חיו בחוץ ממש… אנשים לבושי סחבות ומלוכלכים מחוסר מים וסבון… רבים עשו את צרכיהם בסמטאות הצרות והאפלות לפעמים לעיני עוברי דרך."

לתיאור הזה לא מלאו עדיין מאה שנה. ילדיהם ונכדיהם של פליטי תימן מאמצע המאה שעברה, שהיו למטרד תברואתי וחברתי בעיר עדן שתחת השלטון הקולוניאלי, ובעיקר מקור מבוכה לקהילה המבוססת של יהודי העיר, הם כיום חלק מהשכבה הישראלית הוותיקה, זו המגיבה בדרגות שונות של חוסר נחת על פליטי אפריקה שחורי העור המנסים לחיות לצידה ותחתיה. את הציטוטים לעיל מביאה אסתר מאיר- גליצנשטיין בספרה המתוחקר היטב ומתועד להפליא מתוך מסמך שכתבו במרס 1947 עובדיה טוביה ודניאל אלקנה. כותרת המסמך: "גירוש פליטי תימן מעדן". ללמדך שבגירוש פליטים אין שום דבר חדש תחת השמש, ואפילו אלי ישי לא המציא את הגלגל.

יציאתם של יהודים תימנים לכיוון פלסטינה א"י היתה תהליך מתמשך. ראשיתו סמוכה לימי העליות הראשונות ממזרח אירופה, והמשכו בעידוד ההנהגה הציונית שראתה בתימנים "פועלים טבעיים" העשויים לסייע ב"כיבוש העבודה". היהודים לא היו התימנים היחידים שביקשו לשפר את מצבם על רקע המצוקה הכוללת במדינה זו אולם "יתרונם הגדול על פני שכנים מוסלמים שביקשו גם הם להגר מתימן היה קיומה של אופצית ההגירה לארץ ישראל" (עמ' 50). מאיר מתארת גל עליה גדול שהחל בשנת 1943, תוך כדי מלחמת העולם השניה. דרכי היציאה של יהודים מאירופה נסגרו "ובידי הסוכנות היהודית הצטברו רשיונות עליה פנויים. ניצול הרשיונות היה חשוב לפיתוח היישוב… גם במסגרת המאבק נגד הגבלת העליה". וכך תוך שנתיים יצאו את תימן קרוב ל-10,000 יהודים, שהיוו כ-20% מהקהילה היהודית, ועברו לעדן. סיבות שונות גרמו לכך שרבים מאוד מהיוצאים "נתקעו" בעדן. חלקם אף חזרו לתימן, ותנאים משופרים מעט בארץ הקשה הזאת עצרו את הנהירה לציון, אך בכל זאת נותרה בעדן באמצע 1947 "אוכלוסיה יהודית מקומית של 3000 נפש, ולצידם עוד כ-4700 פליטים", מהם כ-2000 ברחובות והשאר במחנות שהג'וינט – שהיה מעורב באופן פעיל בתהליך ההגירה לפלסטינה – פתח עבורם.

הקמתה של מדינת ישראל סימנה את המהלך הבא של הטרנספר היהודי מרצון מתימן למדינה החדשה. כל ילד ישראלי יודע שעם הקמתה של מדינת ישראל חשה קהילת תימן כולה ועלתה לישראל בהטסות מאורגנות מטעם מוסדות המדינה. התימנים מעדיפים את הכינוי "על כנפי נשרים" על פני השם "מרבד הקסמים" שהדביקו הג'וינט, מוסדות המדינה והתקשורת היהודית העולמית למבצע שעל פי המיתוס "הציל את יהודי תימן" מגורלם האכזר בארץ מולדתם הרחוקה.

המציאות האמיתית ומעוררת החלחלה של אותו "מבצע" עומדת במרכז המחקר של מאיר-גליצנשטיין, המתעד אדישות, הזנחה, זלזול תהומי ומלחמות כבוד של עסקנים ומוסדות יהודיים וישראלים אשר בגינן נזרקו אלפי יהודים תימנים במדבר בתנאי זוועה במשך חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1949. מאות אנשים, בעיקר קשישים וילדים, גוועו בייסורי צמא, רעב ומחלות תחת שמש יולי-אוגוסט חסרת הרחמים של דרום חצי האי ערב, תוך שהאחראים לגורלם מבלים במלונות פאר בעדן ופאריס. מפעל השינוע הגדול אכן הביא ארצה אוכלוסיה ענקית חולה, אפטית, מבולבלת, בתת תזונה ואחרי טראומה קשה. הטרגדיה הידועה של "ילדי תימן" מקבלת אף היא פרספקטיווה חדשה כאשר מבינים מדוע כל כך הרבה תינוקות תימנים הגיעו במצב גסיסה על אותו מרבד קסמים.

בכנס שנערך לכבוד הספר באוניברסיטת תל אביב בחודש שעבר התקבלו ממצאיה של מאיר-גליצנשטיין בהתנגדות ואף עלבון מצד שומרי הזיכרון של מיתוס המרבד הקסום. את מחדליו האיומים של הממסד קל לנסות לטאטא בטענות שהיו אלה "זמנים קשים", המדינה והציונות היו עניות וחסרות נסיון, העולים רבים מדי והסביבה עויינת. אולם המסמכים הרבים סותרים שוב ושוב את גירסת הסנגוריה. הם מתעדים הערכות מלאה ותכנון, כולל מגעים עם השלטונות הבריטים בעדן שהציגו דרישות מדוייקות לאיכסונם הזמני וכלכלתם במשך שבועות אחדים של עשרות אלפי אנשים שהיו צפויים לעבור בשטחם. הביקורת החריפה של גליצנשטיין מאיר אינה יכולה להחשב "חכמה שלאחר מעשה", מפני שגם תוך כדי האירועים היו שזעקו ותהו מדוע מוסדות המדינה והסוכנות נכנעו ללא מאמץ רב לדרישת הג'וינט לריבונות מוחלטת על ניהול מבצע העליה, ומדוע גם כאשר עלו זעקות מרות מן השטח, איש לא העמיד את המנהלים רבי העוצמה במקומם.

דיווחים מחרידים על אנשים המתייבשים בשמש המדבר, על מחלות ועל קטסטרופה הגיינית הגיעו בזמן אמיתי, ולצידם תלונות על מנהלים המתאכזרים לאוכלוסיה שבמצוקה, על "השתוללות" של בעל תפקיד שסירב בלי שום סיבה לשלוח משאיות, מזון ומים לשיירה גדולה שנתקעה תוך סכנת התייבשות, ועל כך שכל בקשותיהם של אישים יוצאי תימן "לרדת לשטח" ולסייע לקהילה שאיש מהאחראים על מסעה לא היה מסוגל לדבר בשפתה נדחו עד שכבר היה מאוחר מדי.

הכשלים מתוארים בשלבים שונים של תהליך היציאה – בתוך תימן, על הגבול עם עדן ובדרכים הלוהטות. לצד כמה מוקדי אסון בדרכים – ובעיקר בעיירות אלרהאדה ושריג'ה, שם נפטרו כמה מאות מההולכים בשיירות – השואה המרכזית התרחשה במחנה חאשד

"הנמצא בלב החולות, במרחק 20 קילומטר מהעיר עדן שבו כמה מבנים בלב חול המדבר, ובו שוכנים 12 אלף איש ואשה, במקום המיועד ל-500 בלבד".

"נא הצילו, הצילו", זעק אחד המברקים שנותרו ללא מענה ובו תאור של פליטים "סובלים נורא מאוד. זרוקים בתוך העפר, חם ורוח ושמש מרחפים על ראש… טיפת דם אחרונה נגמרת בחאשד"… העתונאית ג'ואן קומיי שהגיעה למקום על תקן רעייתו של עובד משרד החוץ כתבה דו"ח שמייד הוגדר כ"סודי" ובו מחתה על כך ש"האנשים ממתינים כל יום 8-12 שעות בתורים ארוכים תחת השמש הקופחת כדי לקבל מזון. שמנת המזון לאדם דלה וכוללת כיכר לחם אחת, שני צנונים וחופן תמרים בלבד, ואילו שעובדי המחנה ניזונים מארוחות מפוארות הכוללות חמש מנות והמוגשות על ידי אנשים מקרב העולים…" ולעובדי המחנה יש "אלות הנראות כסממני שלטון והם אינם מהססים להשתמש בהן".

. לא פלא שבן גוריון דיווח בהתרגשות לכנסת  (בנובמבר 49) כי "היו מקרים שהעולים הגיעו לשדה התעופה בלוד ויצאה נשמתם. ובאו ילדים מזי רעב"…. היה לו גם הסבר מובן מאליו לרעב ולחולי, וגם נחמה: "אל ניבהל מן הצרות. הייתה תמיד הרגשה לעם היהודי שימי המשיח יהיו ימי סבל וייסורים וצרות…" רק שהמשיח בכלל לא היה קשור להרעבת הקהילה התימנית. היו אלה יהודים אמריקאים שניהלו משא ומתן כושל, קמצני ומטופש עם חברת תעופה קטנה אחת, וכמה ישראלים אדישים או עצלנים, שחלקם בכלל העדיפו לעסוק בהברחות של תשמישי קדושה יקרי ערך שנגנבו ממטענם של התימנים. "בן גוריון ידע היטב שמצבם הקשה של עולי תימן לא היה תוצר ישיר של מצבם בתימן אלא של כישלון הג'וינט בניהול מבצע היציאה", כותבת מאיר-גליצנשטיין. אבל דיווחי אמת אף פעם לא הולכים טוב עם הסטוריה מגוייסת.

הפרקים האחרונים של הספר החשוב הזה מוקדשים לנסיונה של מאיר גליצנשטיין להסביר כיצד קרה שהעליה מתימן לישראל הוטבעה בזכרוננו הקולקטיבי כ"אירוע של הצלה פיזית וגאולה דתית ולאומית, ואף כאירוע קוסמולוגי, נועז ופלאי, שבמהלכו הועברו יהודי תימן כהרף עין מארץ מצוקה לארץ של הצלה, מגולה לגאולה, מ'ימי הביניים' אל המאה ה-20". בכל הנוגע ליצירת המיתוס של מרבד הקסמים, מתברר שהאחראים למחדליו האיומים של המבצע הם גם בעלי הזכויות לקופירייטינג היצירתי. ראשי הג'וינט מיהרו לספר לחבר'ה על הפרוייקט הסודי שביצעו, ואף הפרו בעצמם אמברגו על הפרסום שנקבע ביחד עם ממשלת ישראל, ככל הנראה בספין תקשורתי מוצלח שנועד להקדים את הידיעות על הכשלים בניהול המבצע ועל הקורבנות המרובים.

בסופו של דבר, המיתוס אומץ בשמחה כמיתוס ישראל לכל דבר. מאחר שהוא מבוסס על כזב, לא היה די בטיוח ושקרים, אלא היה צורך גם להאשים את הקרבן. כך נבנה בארץ "הסיפור הדיכוטומי שמצידו האחד רדיפות ומצידו השני הצלה, באופן כזה שהמצב הבריאותי הקשה של התימנים, כולל הקרבנות בנפש, נזקפו לחובת תימן, ואילו ההצלה נזקפה לטובת המארגנים".

מאיר-גליצנשטיין, שספרה הקודם 'בין בגדאד לרמת גן' עסק בבעיות בקליטתם של יהודי עיראק חושפת כאן את תפקידם הצייתני של "סוכני הזיכרון" – כולל עתונאים ואנשי תקשורת ישראלים ויהודים, סופרים ומשוררים – שסייעו ליצירת תדמיתם של הישראלים הוותיקים, יוצאי מזרח אירופה, כגיבורים פעילים מול הפסיביות והמסכנות של המהגרים מארצות ערב, ולספק את הבסיס המוסרי לאפליה הבוטה שנהג המימסד באחרונים לעומת הראשונים.

מיתוס "מרבד הקסמים" תרם נדבך חשוב להבניה של התודעה הישראלית ההגמונית אודות ה"פיגור" של העולים החדשים כהי העור שבאו מארץ דוברת ערבית, וסיפק סיפור שאיפשר בעת ובעונה אחת "השחרה"  ו"הלבנה" – בלשונה של המחברת –  של המהגרים החדשים: הם "מולבנים" כיהודים שזכותם לבוא ולהתנחל בארץ החדשה (שממנה נושלו התושבים הערבים המקוריים), אך "מושחרים" כפרימיטיבים מורעבים, המתאימים להתיישב בפריפריה הרחוקה ולעבוד את האדמה והתעשיה ללא הכשרה. מיתוסים הם ככל הנראה חיוניים לכל הבניה של תודעה קבוצתית לאומית. אך שוב ושוב מצער לגלות עד כמה הם מצליחים דווקא כאשר הם שקריים לחלוטין וגם נבזיים.