לרקוד עם הרוח

מנהיגים אינדיאנים מדברים

עורך: ראובן מירן

תירגמה מאנגלית: ניצה פלד

הוצאת נהר www.nahar.co.il  

kk

מאת עפרה ישועה-ליית

ליטל ביגהורן, מונטנה, הוא אתר הנצחה מוזר לשדה קטל שבו ניגף בשנת 1876 גיבור אמריקני – הגנרל ג'ורג' קסטר – עם צבאו המהולל בפני קואליציה אחרונה של ראשי שבטים אינדיאנים ולוחמיהם הנואשים. זוג תיירים עם ילדה שסיים לפני שנים אחדות סיור מאלף במקום נתקף בפרץ של נוסטלגיה לתרבות אמריקאית ילידית והחליט לחפש מקום ללינת לילה בשמורה האינדיאנית הסמוכה. ההחלטה התגלתה כטעות מפחידה. עזובה אורבנית מצמררת שררה ברחובותיה הישרים כסרגל של העיירה. חצרות הבתים המרוטים היו עמוסות גרוטאות וזבל ועוברי האורח המעטים עשו רושם מאיים. התיירים המבוהלים מיהרו לסובב את הגה הרכב השכור בחזרה אל הכביש הראשי ולא נחו עד שעברו את גבול המדינה לוויאומינג הסמוכה. הם הרגישו כמי שזה עתה נמלטו מפרוור בעזה או רובע אלים במיוחד של ניו יורק.

יותר ממאתיים שנה לקח למהגרים הלבנים שהגיעו לאמריקה להשמיד כמעט כל זכר לתושביה המקוריים של היבשת, על מסורתם, תרבותם הייחודית ואורח חייהם. שוד אדמותיהם,  מהגדולים בהסטוריה, בוצע תוך כדי רצח עם שיטתי והשיג במלואה את מטרתו המוצהרת. בתחומי המושב העלובים, הלומי האלכוהול והפשע שהוקצבו להם על ידי האדם הלבן מתגוררים בחרפה עד עצם היום הזה צאצאי שרידיהם של הילידים האמריקנים, שאפילו שמם הקולקטיבי, "אינדיאנים", הודבק להם בגין בורותם  של האירופים הראשונים שפגשו אותם (וסברו בטעות שהגיעו להודו מצד מערב).

ואף על פי כן: חמש מאות שנה אחרי גילוי אמריקה הרוח האינדיאנית מגלה סימני קאמבק מפתיעים. "בהווייה האמריקנית הנוכחית של אי-ודאות, אי-יציבות וחיפוש נואש אחר זהות ושורשים, פתאום יש לאינדיאנים יתרון מנטלי עצום", טוען חוקר התרבות והסטטיסטיקן הישראלי אסף אורון החי בארה"ב.  "יתר על כן: הנראטיב האינדיאני הביס לחלוטין את הנראטיב הלבן, במגרש הביתי של האחרון. 'אינדיאני' מסמל כיום בעיקר דברים טובים. אם תשאלו ילד אמריקני עירוני ממוצע, עם מי הוא מזדהה יותר – עם האינדיאנים או עם המתיישבים הלבנים – די ברור מה תהיה התשובה… התנועה המודרנית לשמירת הסביבה מבוססת על ערכים אינדיאנים. אפילו תפישת החופש בגירסתה האמריקנית (הזרה לתרבות האירופית) מתבררת יותר ויותר כגלגול של מה שראו המתיישבים הלבנים אצל מארחיהם אדומי-העור"….[1].

"לרקוד עם הרוח" בעריכתו של ראובן מירן היא  אסופה צנועה של תרגומי טקסטים מקוריים המביאה לקורא הישראלי  מושג שובר לב אודות ה"דברים הטובים" שמסמלים האינדיאנים האמריקנים במורשת התרבות העולמית: ערכים אוניברסליים של יושר, אומץ, והגינות בסיסית; כבוד לטבע, למורשת האבות, וגם נכונות כנה למצוא דרכים לחיות לצידם של הזרים רבי הכוח העסוקים במעשי חמס בחסות החוקים שהמציאו.

תוך כדי התהליך הנמשך של גירוש, טרנספר, אלימות, הרעבה ומירמה הותירו הצ'יפים הגאים לקט מרשים של דברי חוכמה, התרסה, קבלת הדין והרהורים פילוסופיים. העורך טרח להקדים סיכומים קצרים לכל אחד מהטקסטים המספרים משהו על גורלו של המנהיג שמאחורי המילים.

"חפצנו הוא כי תתחשבו, אחים, בכך שתביעתנו היחידה היא בעלות שוחרת שלום על חלק קטן ממה שהיה פעם ארצנו הגדולה", שוטח נציג מועצת השבטים בשנת 1793 תחינה לממשלת ארצות הברית, לחדול מתהליך הטרנספר הנמשך של בני הארץ ולעמוד בהתחייבותה למנוע ממתנחלים לבנים לחצות את נהר אוהיו.

כמעט מאה שנה אחר כך מזהה צ'יף סיאטל  (הוצאת נהר הוציאה את תרגום נאומו  המפורסם גם כספרון נפרד)  – את סופו של הקיום האינדיאני. "לנו אין עוד צורך בארץ רחבה", הוא מסביר בעצב את הסכמתו לקבל את הצעות הממשל לתחום מושב מוגבל לשארית הפליטה האינדיאנית. "חשיבות מעטה לשאלה היכן נבלה את שארית ימינו. ממילא לא רבים הם… אנשינו הולכים ופוחתים כמו המים הנסוגים במהירות בעת השפל ולעולם לא יגאו עוד" (עמ' 56).

הקובץ ישרת היטב מי שמחפש מקור לציטוטים של אמירות עמוקות וחכמות, בעיקר כאלה החושפות את צביעותם וחוסר אמינותם של מי שמדברים גבוהה גבוהה בשם "התרבות המערבית". כמו תגובתו של הצ'יף "איפוד אדום" בן שבט הסנקה משנת 1805 להצעה שבני שבטו יקבלו עליהם את הנצרות:  "אם נמצא כי [ההטפות הנוצריות] מיטיבות איתם [עם האנשים הלבנים],… עושות אותם ישרי דרך ונוטים פחות לרמות אינדיאנים, אזי נשקול שוב את אשר אמרת", הבטיח לכומר באירוניה דקה.

"האינדיאני לא משקר; אינדיאנים לא גונבים", מצהיר ב-1832 הצ'יף נץ שחור, שהצטרף לאחד מנסיונות ההתקוממות הבלתי מוצלחים כנגד המימשל האמריקאי. "אינדיאני רע כמו האדם הלבן לא יוכל לחיות בתוך האומה שלנו: הוא היה מוצא להורג, מאכל לזאבים". ובאותה נשימה הוא מקונן על ההשחתה הנמשכת של בני עמו: "נעשינו כמותם, צבועים ושקרנים, נואפים, הולכי בטל עצלים, רק מדברים ולא עובדים".

עם השנים והתבוסות בעשורים האחרונים של קרב ההשרדות, מוקצנים קולותיהם של המנהיגים האינדיאנים. מנהיג בשם טקומסה, ער לעובדה ששבטים רבים כבר נכחדו לנצח, ומזהה את הגזענות הטבועה באתוס האמריקאי:  "האין הם בועטים ומכים בנו כעת כשם שיעשו לשחורי הפנים שלהם? כמה זמן עוד יעבור עד שכמוהם יקשרו אותנו אל עמוד ויצליפו בנו ויכפו עלינו לעבוד בשדות התירס שלהם?… האם נחכה לרגע זה או שנמות כלוחמים לפני שניכנע לחרפה כזאת?" הייאוש, כמה לא מפתיע, מייצר אלימות בוטה: "הבה נשמיד אותם כולם…הבעירו את בתיהם! השמידו את בהמתם! טבחו בנשיהם וילדיהם! הארץ שייכת לאדם האדום, בל ייהנה ממנה חיוור הפנים לעולם! מלחמה עכשיו! מלחמה לנצח!" לדיבורים ופעולות ממין זה התכוון מן הסתם צ'יף סיאטל כאשר קבע בצער: "אולי גם בנו ישנה אשמה כלשהי".

הנאומים מובאים בסדר כרונולוגי, והקריאה מתסכלת במקצת למי שאינו בקי בפרטי הטרגדיה האינדיאנית. מאחר שהפרטים הקטנים והגדולים הממלאים את הסיפור הזה נותרים חתומים,  תחושת העוול הנורא איננה מתקדמת עם הטקסטים.

נדיר יחסית ברמת הדיווח הוא סיפור כמו זה של הצ'יף דוב זקוף, מנהיג שבט הפונקה, השוטח  בלשון עניינית ויבשה מסכת מזעזעת של התעללות והונאה שחברו לה כומר ופקיד ממשלתי, וסופה בסילוקם מבתיהם של בני שבטו ושבטים אחרים שפירושו גזר דין מוות לחלשים, הזקנים והילדים שאינם יכולים לעמוד בתלאות הטרנספר. רוב נאומי המנהיגים מספרים סיפור מדכא החוזר על עצמו בגירסאות שונות של זמן ומקום, אך חסר הקונטקסט המלא של הייאוש בכל אחת מן התקופות.

בעשור האחרון של המאה התשע עשרה מתחילים המנהיגים לאבד את כוחם הריאלי, וחלקם מתמקדים בחזיונות דתיים. הדוברים האחרונים הם פעילי זכויות אדם בני המאה העשרים. הזועמים שבהם המשיכו להאשים את ממשלת ארצות הברית במדיניות של "רצח עם" גם בחלק השני של המאה העשרים.

תרגומה של ניצה פלד קולח ורהוט, אך העריכה אינה עקבית, פה ושם יש בלבול בהערות, לא תמיד ברור מי הנפשות הפועלות סביב הדובר, וכמעט בשום מקום לא מצויין מקור התיעוד: מי רשם, ובאיזו שפה? האם דיברו חלק מהצ'יפים אנגלית טובה או שמישהו תרגם את דבריהם משפת השבט? האם מדובר בתיעוד עדכני או בזכרונות שנשמרו מאב לבן כמסורת בעל פה? מפעם לפעם מוזכרים אישים לא מזוהים או מושגים שאינם מוסברים.

מפתיע קצת שבאחרית הדבר מתמקד  שוקי בן עמי, "הנציג הרשמי בארץ הקודש של אחוות מנהיגי השבטים האינדיאנים"  בזהות הקיימת לדעתו בין הגורל האינדיאני לגורלו של עם ישראל, ובקווי הדמיון בין שואת האינדיאנים לבין שואת יהודי אירופה. אחרי הכל, רוב דברי המנהיגים האינדיאנים עוסקים בקינה על אדמות שנלקחו בכוח על ידי עם שהיה "קטן וחלש כשאבותינו פגשו בו, אבל עכשיו הוא גדול ושתלטני… ואהבת ההתנחלות היא מחלה בקרבו" (מתוך נאומו של סיטינג בול, שור רובץ, משנת 1875).

לקוראים עבריים רבים יזכיר טיפולה של ידידתנו הגדולה ארצות הברית בילידים האמריקאים שעמדו בדרכם של כובשי אדמות המרעה, היער הטבעי והגבעות השחורות עתירות הזהב של המערב הפרוע סוג מסויים של חלוציות ישראלית. "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת" הוא אמרת כנף שנטבעה על ידי גנרל אמריקאי, פיליפ שרידאן[2], עשרות שנים לפני שמקבילתה המכוערת נכנסה לשיח הישראלי.

יהיה זה מבורך אם היוזמה של הוצאת נהר תעורר תשומת לב בהוצאות גדולות ואמידות ממנה לצורך ולפוטנציאל של ספרים אודות הצד שהפסיד במלחמת ההתנחלות האמריקאית. למשל "קיברו את לבי בוונדד ני", ספרו הקלאסי והמתועד היטב של די בראון שיצא לאור לפני שלושים וחמש שנים, נמכר במיליוני עותקים ושינה לנצח את הדרך שבה ליברלים אמריקאים רואים את ההסטוריה של ארצם. גם הרומן "איש קטן גדול" מאת תומס ברגר, שהיה בסיס לסרט שובר הקופות עם דסטין הופמן עדיין מחכה לתרגום.

רוב הישראלים רואים בארצות הברית של אמריקה את מולדתם השניה. ראוי להם מאוד לדעת שפונטיאק וצ'רוקי היו שבטים צפון אמריקאים שנכחדו מן העולם שנים רבות לפני ששמותיהם הופקעו כדי לקשט מותגי יוקרה של תעשית המכוניות; שקרייזי הורס המקורי אינו מועדון חשפנות לאמריקאים בפאריס, אלא לוחם סו עז נפש שנרצח בשבי על ידי חיילים לאחר שהסכים לפרוק את נשקו (ליבו, שנקבר בוונדד ני, העניק את השם לספרו של בראון); ואילו סיאטל, עירו של ביל גייטס, קיבלה את שמה מהצ'יף הנערץ שהבטיח: "כאשר יימחה אחרון אדומי העור מעל פני האדמה וזכרו בקרב האדם הלבן יהיה לאגדה, יוצפו החופים הללו מתים לא נראים של שבטי… ובלילה, עת יידמו רחובות עריכם וכפריכם, ותחשבו אותם לשוממים, יהמו הם מהמוני השבים אשר פעם מילאו את האדמה הזאת ועדיין יאהבוה".