לא נשארים שווי נפש

קשה להניח ש"ארץ, ברית" משאיר מי מן הקוראים שווה נפש. התגובות במהלך הקריאה נעות בין "בדיוק מה שחשבתי" (במקרה שלי בנושא דתיים-חילוניים) לבין "לא חשבתי על כך מן הזווית הזו" (פרקים מן הנושא הדמוגרפי) או "מעולם לא חשבתי על כך" (ברית המילה). יש מי שיתרעמו על הדעות המובעות בו בנושאים השונים הנדונים, יש מי שיצדדו בכולן או בחלקן וניתן להניח, במידה רבה של סבירות, שיש אף מי שישלחו בחרון קודש חיצי התנגדות אל הכותבת ואל הנכתב.

יתרונו וחסרונו של הספר חד הם: רוחב היריעה. להוותנו זו תמונת המצב של המציאות הישראלית: קונפליקט ישראלי-ערבי, הקונפליקט העדתי, קונפליקט חילונים-דתיים, וברקע אנשי "ככר הלחם" ודומיהם והפער המפחיד בין רמות השכר האגדתיות של קבוצה קטנה של אזרחים לבין מרבית האוכלוסיה (ממש התקיימה בנו הקללה הסינית "שיהיו לך חיים מעניינים…!"), היות ש"הא בהא תליא" נראה שלא היה מנוס מלגלוש במהלך הכתיבה למחוזות אחרים.

"ארץ, ברית" היה צריך להכתב זה מכבר. ועתה, משנכתב, גוברת התקווה ששיחות הסלון של ליל שבת יעלו דרגה ויקבלו הד עם צאתן לאוויר הפתוח.

אילנה ראובני

יחסי ציבור

דצמבר 2004