הסאגה על יותם

Reuveni - cover

בעד ההזיה

מאת יותם ראובני

הוצאת "עכשיו", 108 עמודים

..

..

..

התפרסם במעריב 5/1/1979

מאת עפרה ישועה-ליית

לפני שנתיים בדיוק, תוך עיון משועמם בחוברת של כתב העת "פרוזה", נתקלתי לראשונה בסיפור מאת יותם ראובני. חווית הקריאה ההיא זכורה לי היטב. שלטה בה תחושה של תמיהה עמוקה: מיהו זה שכותב טוב כל כך, בעברית, ובצורה שאינה מזכירה שום דבר מן הדברים הרגילים להיכתב אצלנו ("מקומם הנכון של וידויים כאלה אינו כתב עת זר לחלוטין," מעיר שם מחבר הסיפור לעצמו).

אחר כך למדתי לדעת ש"השערות על מותו של פייר פאולו פאזוליני" לא היה סיפורו הראשון של יותם ראובני שראה אור בדפוס. עם זאת, הוא בוודאי הטוב בסיפוריו שפורסמו עד כה, ואמנם בצדק פותח בו הקובץ הקטן הראשון של המחבר, "בעד ההזייה". אותו סיפור וידוי זיכה בשעתו את יוצרו למילות שבח בחוגים מסויימים, בעיקר על ההעזר וגילוי הלב שנקט. ואכן, נחוץ היה מן הסתם אומץ כדי לגולל בגוף ראשון את חוויותיו, מאווייו וייסוריו של הומוסקסואל תל אביבי. אך בזאת לא די כדי להוציא מתחת היד ספר שיהיה גם יצירה ספרותית בעלת שיעור קומה.

שכן, קריאה במשפטים העבריים הפשוטים, ארוכים ומאוד וקצרים לחילופין, וקצובים פה ושם בריתמוס הגולש שוב ושוב לעבר השירה, מצליחה לעורר את התערובת הנדירה של עניין ויופי, והאני המספר הוא אינטליגנטי להתמיה, דקיק אבחנות, רגשן ומפוכח, סוער ואירוני לסירוגין.

בסיפור "השערות על מותו של פייר פאולו פאזוליני" אין שמו של פייר פאולו פאזוליני נזכר כלל, ואין מועלות שום השערות על מותו של מישהו. אולם הקורא, הזוכר שהבמאי פאזוליני נרצח בברוטאליות על רקע קשריו ההומוסקסואליים, ישער בוודאי כמה השערות משלו על מה שעלול היה לעלות בגורלו של האיטלקי המת למקרא מונולוג זה מפי עמיתו הישראלי: על תופת קטנה של ייאוש, תקוות ותשוקות מנודות, על הגבר הרגיש והמעודן הנאלץ, או נדחף, לחפש לו שותפים אפשריים לאהבתו בבתי השימוש של התחנה המרכזית בתל אביב, ומחפש בקדחתנות במוחו צליל אחד, חוט אחד של יופי היכול "… להצדיק או להסביר או לקשור או להבהיר את המעמד הזה, בבית השימוש הציבורי הזה…"

ואמנם, נושאו האמיתי של הסיפור הזה, ושל הספר כולו, איאו העדפה מינית זו או אחרת; במרכזו עומדת הכמיהה האנושית הנואשת לאותו יעד בלתי אפשרי, שאנו נוהגים להגדירו במילים הערטילאיות: אושר, אהבה, יופי. אין צורך להיות הומוסקסואל כדי שמסע החיפושים הרעבתני, המתסכל, האובססיבי הזה, אחר ערכים אנושיים בסיסיים כמו מין וחמימות, ייגע אל הלב. ועם זאת, המונולוג – הגובל לעיתים בפאתטיות כמעט טרגית – מתאפיין במידה לא קטנה מזו של ריאליזם קר ולעגני. הגיבור, הדבק במשימתו בלהט כמעט רומנטי, אינו משוחרר מן הידיעה הנחרצת, שאפילו השגת המטרה הנכספת, ומימושה של אהבה, אינה אלא תחילתה של אהבה חדשה ושל ייאוש חדש.

את המושג הראשון והאמין על עולם המצוקה ההומוסקסואלית קניתי אצל סטפן צווייג, בסיפור המרגש "שקיעת הלב". אך שם, נקודת התצפית היא זו של משקיף מבחוץ, והבעיה העיקרית היא רדיפתה חסרת הרחמים של החברה. אצל יותם ראובני הנידוי החברתי הוא כבר משהו שמקבלים או במשיכת כתפיים ("האנשים אשר יבוזו לי, יש לשער, לאחר פרסום הדברים האלה – "). ה"אני המתוודה" בסיפורו מזכיר לי דווקא את המתוודה של קנוט המסון ב"רעב": אותו מחסור פיזי אלמנטרי, שכבייכול הוא המייסר ומטלטל את האיש הצעיר (ובעל הנטיות הספרותיות!) ובעצם אינו אלא משל ופועל יוצא של מצוקותיו הנפשיות.

בכמיהה העזה אל "הטוב ואל היפה" טעונים הסיפורים כולם, ואפילו שמותיהם, כמו "בעקבות האהבה בעקבות החיים". "אני מוסיף ללכת כי ההבטחות שניתנו לנו בימי ילדותנו מוכרחות להתגשם," אומר המספר בסיומו של סיפור-פרק זה, שגיבורתו אישה, דודתו נינה. ומאחר שאין בידי לקבוע היכן מסתיים כאן התום הכאוב ומתחילה האירוניה הדקה, אני מקבלת את האפקט המיוחד, המעודן, של צירוף שניהם בעת ובעונה אחת.

נכון לקרוא לסיפורים אלה "פרקים", כהגדרתו של פנחס שדה, בהקדמתו הקצרה והחמה לקובץ. בכולם שזורה דמותו של האיש הצעיר ועולם חלומותיו: הוא ה"מתוודה" שבסיפור הראשון, השני והששי. הוא המספר או המשקיף בסיפורים אחרים, ואחת הנפשות, כאשר האני-הדובר הוא אביו או סבתו. כשיש שם לאיש הצעיר, הוא נקרא יותם ראובני, כשם המחבר. זוהי ללא ספק עובדה המדגישה את היסודות האוטוביוגרפיים, אך בעצם אינה רלוונטית בשעת הקריאה, אלא כאמצעי רטורי – חזק מאוד. כמובן, העניין הרכילותי נוכח כתיבה כמו זו שלפנינו היה מתעורר גם אילו היה ראובני קורא לגיבורו משה כרן. ואילו העובדה שלא עשה כן, אינה מבטיחה כלל שאין אלמנטים בדויים הכרחיים בקורותיו של גיבור הסיורים. ומאחר שאין ענייני כאן בביוגרפיה של הסופר, אלא ביצירתו הכתובה, הרי כחשוב הוא מה שמתארע ל"יותם ראובני" שבסיורים ולא לאביו הרוחני, ואחיו לשם.

מכריו, סביבתו ואהוביו של האיש הצעיר משורטטים בקווים מרומזים בלבד. תשומת הלב, כשהיא מוסחת מאישיותו שלו, מתמקדת בדמויות הקשורות אליו קרבת דם עמוקה: אב, דודה, סבתא, אם. מנקודת התצפית שלהם, תרים הסיפורים אחר הקווים המשפחתיים המשותפים, והקרובים אינם אלא מראות אנושיות שבהן בוחן המספר את בעיות קיומו.

אבל התיאור, ככל שהוא חסכוני, מצליח לשרטט, אגב שרבוב פרטים כביכול "שוליים" את דיוקנה החי של המשפחה, יותר נכון את שרידיה, בעוצמה ובאהבה המזכירות את ה"סאגות" המשפחתיות שחזרו לאופנה עם הטלוויזיה, ועם בולמוס חיפוש השורשים. מבין הסיפורים השונים קורמת עור וגידים משפחה יהודית בארץ מזרח אירופית, המתייחסת עד גירוש ספרד, וחיה ברווחה ובשלום יחסי עם סביבתה, בלי לוותר על זיהויה העברי (די בפרט כמו הוויטראז'ים המפוארים עם סמלי שבטי ישראל בחלונות, בבית המשפחה בעיר; כאשר, אחרי הפקעת הדירה על ידי השלטון הקומוניסטי, שוברים אותם הדיירים החדשים כדי לקבוע זכוכית רגילה – אין הדודה נינה מהססת לתבוע אותם בפני ועדת המגורים של המפלגה וועדת האמנות גם יחד).

יותם ראובני מזהה ביקיריו את המורשת המשפחתית עם הסבך המיוחד של התנגשויות יצרים, גזעים ומסורות. עלייתם לישראל באמצע שנות הששים מובילה למפגש הטראומטי עם הארץ המובטחת, הים תיכונית, הזרה, העויינת מתוך אדישות, ושקועה בעצמה ללא מוצא, על סבך יצריה ובעיותיה.

המבוגרים נכנעים מתוך השלמה, ומוצאים את מפלטם בעולם הזיכרונות. על הצעיר מוטל להיאבק, אך גם הוא מבקש להימלט ולהיקלט בעבר המשפחתי, שפארו המשוער גדל והולךככל שהתקופה רחוקה יותר. אךהמציאות חזקה ממנו: המאבק הוא בלתי נמנע. אמנם, תחילה יצטרף אל "מחנם של אלה אשר ויתרו כבר בהתחלה" – וכי איזו ברירה אחרת יש לילד בשבועות הראשונים שלו בארץ כאשר "ילדים בזו לי על שאינני יודע עברית". אך סופו שהבריחה הופכת להכנת מכת הנגד: "ועל כן הסתגרתי בבית וקראתי, מתוך הרצון הנלעג לדעת עברית יותר טוב אף מבני הארץ."

על אף כל זאת, ובניגוד למקובל כיום בין סופרים "צברים" ואחרים גם יחד, אין יותם ראובני מבטא מרד, שנאה או האשמה, אל הארץ שבעל כורחו, פחות או יותר, הוא חלק ממנה. חמלה יש כאן, ומעט אירוניה, שאיננה אלא חלק מן האירוניה העצמית (וכמוה אינה צינית או מרה). ההערות הקצרות הנוגעות לריאליה הפוליטית קולעות ביובש ישר למטרה. החברה הישראלית ("… שם משחקים נערים בני עשרים בקצונה ובזכויות שהיא מעניקה לשמנת האשכנזית ולעילית הספרדית הנסבלת, איכשהו, ושם, בסיני, ישראל היא עדיין מעצמת על"…) היא הרקע להתרחשויות הפנימיות, שיש להן די חיים ועוצמה משל עצמן. ההסתכלות עליה רצינית, בהירה, ויש בה גם הד של דאגה עצורה. אבל כותרות העיתונים אינן ממלאות תפקיד חשוב מדי בעולמם של הגיבורים – כמו שמצווה האופנה הספרותית האחרונה, שבאה במקום המאניירה הקודמת: התעלמות מוחלטת מן היומיום.

גם תחושות הנוף, הרחוב, והאנשים מועברות מנקודת התצפית האמינה של מי שהוא "משקיף זר" כהגדרתו אך אינו מתנער מחלקו בהתרחשות. הזרות היא, בעיקרה, תרבותית, והעובדה שילדותו של המספר עברה עליו בארץ אחרת מסבירה רק חלק ממנה. "הפרצופים המזרחיים" של תל אביב זרים פחות או יותר באותה מידה כמו איכרי ארץ המוצא. אל הנוף, לעומת זאת, אל הים, החולות הלבנים וגבעת המגדלור של אשדוד, הזיקה ראשונית וטבעית. אלבר קאמי התייחס בתערובת כזאת של תמיהה אינטלקטואלית ושייכות קיומית אל הנוף הים תיכוני של אלג'יר ושל אנשיה (במסות כמו "בקיץ באלג'יר".).

"אסביר במקום אחר מדוע אני מתעקש להישאר במחיצתו של המדיום הגווע הזה ולא לעסוק, דרך משל, בטלוויזיה"  – מבטיח יותם ראובני, וכמובן אינו מקיים. הוא מקיים, לעומת זאת, דיון נדיר בבלתי אמצעיותו אודות מעשה הכתיבה עצמו. כאן מגיעה האירוניה העצמית לשיאי עוקצנותה. מן הסתם, חשיפת "האני הסופר" בעייתית עוד יותר מחשיפת "האני החושק", והווידוי הספרותי מעלה שוב, בו זמנית, את התחושות המנוגדות של תום ועורמה מיתממת – ושוב אינך יודע אם להתפעל מן הכנות הנוקבת וחסרת הפשרות או מן המודעות הוודאית לאהדה שיעורר גילוי לב חסר מעצורים – ואולי להעריך את החן שבשילוב שניהם גם יחד: "עשה שימוש נכון בכישרון שלך, שימוש קונסטרוקטיבי בכישרון שלך, ואז תתפרסם ותשיג את כל החיילים, אשר יבואו אליך במקום שתחפש אותם בבתי השימוש או בגן החשמל או ברחובות הקטנים שליד הטיילת." ובכלל, יש משום חידוש מרענן בסופר ישראלי הנותן דעתו גם על כך, שמה שהוא כותב אמור לשמש בעתיד כחומר קריאה למישהו, בניגוד לפוזה המקובלת של הכותבים למען עצמם "ולמען האמנות".

מודעותו המלאה והשכלתנית של הכותב לכל אחת מפעולותיו ומחשבותיו, יוצרת מתח מתמיד (בסיפורים המאוחרים, בעיקר) בין שיאים כמעט פתטיים של רגש והתפעמות, ובין הזריזות להתפכח מהם. מתח זה מועבר גם אל הריתמוס של הטקסט: הטון והלחן התחבירי משתנים לפי הצורך: המשפטים לעיתים ארוכים מאוד, ומצליחים להתעלות לתבנית של פואמה בפרוזה. במקומות אחרים יש אלמנטים של חריזה וחזרות, אך הקיטוע הוא ביובש וכמעט ציני, "אתה רוצה להיות חייל (ונחשק, על כן) ואינך מסוגל להיות חייל (ונחשק, על כן) על כן אתה רוצה לשכב עם חיילים, לגעת בחיילים העירומים ממדיהם, לגעת במדיהם, ולהרגיע, לשנייה, את התשוקה להתיות חייל ואכן את התשוקה המינית הכרוכה, איכשהו, בזה."

אינני משלה את עצמי שכל הקוראים הפוטנציאליים של יותם ראובני יתייחסו לסגולותיה הספרותיות, או הקיומיות, של יצירתו, מבלי לזעוק חמס על השימוש הישיר שלו בשפה ובנושאים שהם בבחינת טאבו. זה יהיה תמים מדיי, בעיקר מול רטטי הזעזוע הקולקטיביים שהציבור שלנו מעביר בעצמו בימים אלה בעקבות השמועה, שאולי נתגלה הומוסקסואל בכנסת, רחמנא ליצלן (אותם אמצעי תקשורת שקפצו לפרסם ברבים את ה"סקופ" ידעו נפש קוראיהם כאשר הדחיקו כמעט לגמרי את האינפורמציה, שהתלונה הממשית נגד אותו הומו-ח"כ משוער היא, שהוא מכה את אשתו ומתעלל בה – אך זה כמובן מזעזע פחות).

תהיה בעיה גם לקורא שמילים כמו "לאונן" והשימוש התכוף במילה "זין" מעוררים בו רתיעה אינסטינקטיבית. זהו פועל יוצא מהתנייתנו התרבותית ולא מומלץ לבטלו בהבל פה (סוף סוף כמה התניות תרבותיות כבר יש לנו?) אולם מה שחשוב וקובע הוא, שאין בטקסט הזה שמץ של ניבול פה, המילים מוצאות את מקומן הנכון בתוך ההקשרים הנכונים. גסות הרוח והפורנוגרפיה הן תוצאה של שימוש אלים, או מגרה, או אפילו מתלוצץ, בביטויים הקשורים במין. מכל אלה נקי הספר לחלוטין. ובל נשכח שכבר חמישים שנה עברו מאז זוכה הנרי מילר מאשמת פורנוגרפיה על טקסט "נועז" מזה שלפנינו.

מיכשול ממשי יותר הם, בעיני, הסממנים "המודרניים" של כתיבה המרשה לעצמה, פה ושם, אוסף מבולבל ו"זרוק" של מילים ומשפטים, כמו בעמודו הראשון של הקובץ, למשל. בניתוח סמיוטי הייתי קוראת להם סימנים "אינדקסיים" – להבדיל מהסימנים נושאי המשמעות של הטקסטים הספרותיים. ה"אינדקסים" אמורים לסמן לקורא, שלפניו יצירה בת התקופה, המשתייכת לזרם ספרותי זה או אחר. באותה הזדמנות, מרחיקים האיתותים האלה סוג מסויים של קוראים, שאולי אין הכותב מעוניין בהם מראש. יותם ראובני הוא סופר מודרני. ופירוש הדבר, שבצד כתיבה בנוסח זרם התודעה המסורתי, הוא מרשה לעצמו גם קומוניקציה לקויה, לפחות חלקית. קטעים כאלה מאפיינים בעיקר את הנקודות החלשות של הטקסט, והתחושה היא של בריחה מהתמודדות קשה אל המפלט הלגיטימי (על פי נורמת התקופה) של כתיבה רשלנית ורופפת במכוון, אך היא עדיין רשלנית ורופפת, בנקודות אלה.

המלצתי בפני אנשים לא מעטים על הספר "בעד ההזיה" והייתי סקרנית לשמוע את תגובותיהם. כצפוי, וקצת לצערי, הגיבו בחמימות בעיקר קוראים "מתוחכמים" יחסית, ומקורבים לספרות מודרנית. בין הנבוכים היתה סבתי, שהיא חובבת ספרות ותיקה ונלהבת. תגובתה, כך אמרה לי, מסתכמת בפתגם רוסי ישן, ובתרגום חופשי, "רק כחוט השערה מפריד בין הנשגבלמגוחך". לעומת זאת פסק ידיד, ששאלתי לדעתו, כי "אפשר גם בלי זה". כשלעצמי, אני מאמינה כי הקובץ אינו מתיימר אל הנשגב ואינו גולש אל המגוחך, ולא נותר לי אלא להיענות למשאלתה הנמרצת של הסבתא שלי ולהסביר כאן, בשפה שווה לכל נפש, מדוע אהבתי את הספר הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s