להציל את שדרות ב"נוהל שכן" / 2007

מאת עפרה ישועה-ליית

פורסם ב"הארץ" 29/05/2007

"'הדרך היחידה למגן את ישראל מפני הרקטות קצרות הטווח', אומרים מי שמעורים בעניין, 'זה לבנות כיפת בטון מעליה'" – כך, במאמר מדכא למדי אך ריאליסטי ("כיפת הבטון הכלכלית", 21.5 ,TheMarker) סיכמה מירב ארלוזורוב את התחושה הכללית בציבור מול הטרגדיה הבלתי נסבלת בשדרות והאיום הברור שאשקלון ויישובים אחרים עלולים להפוך קורבנות נוספים של טרור הטילים.

אכן, כדבריה של הכותבת, גם מיגון כל הבתים בשדרות ישאיר את העיירה ותושביה חשופים לפגיעה כברווזים במטווח. פתרון מדיני נראה רחוק מתמיד ופתרון צבאי כלל אינו עומד על הפרק. את זה יודעים ככל הנראה גם התושבים הזועקים "להשטיח את בית חאנון" וגם הפוליטיקאים המנסים לגרוף הון פופוליסטי מרעיונות מעוררי חלחלה למעשי טבח המוני ברצועת עזה.

"אין פתרון" מודה ראש הממשלה, והוא צודק. כי בתחום המדיני – בישראל לפחות – החשיבה האסטרטגית מחושקת בכבלי האידיאולוגיה השלטת. בתחום הכלכלי והעסקי, למשל, לא היה איש מעלה בדעתו שכל אסטרטגיה חייבת לצנזר מראש כל דיון בגורמים המבניים שמביאים את העסק שלך לפשיטת רגל, במקום להציע טיפול שורש. חשיבה בלתי מצונזרת על המצב היסודי של שדרות מגלה עובדה פשוטה עד כאב: יורי הקסאמים יכולים להיות בטוחים שכל ירי חסר אבחנה יפגע ביהודים בלבד, ואין שום דבר שיפגע במוטיווציה שלהם לעשות זאת. להיפך. הפופולריות שלהם ברחוב הפלשתיני מרקיעה ככל שתחושת האסון הישראלית מעמיקה. פעולות נקם ישראליות הן דלק חיוני לפופולריות הזאת.

הנה תרגיל מחשבתי פשוט: מה היה קורה אילו היו פלשתינאים בשדרות? עובדים, מתפרנסים, או אף לומדים ומתפתחים? העיירה, אחרי הכל, נמצאת מרחק עשר דקות נסיעה מגבול הרצועה – מרחק מספיק להנחתת רקטה קצרת טווח אבל גם ליציאה לעבודה או ללימודים על בסיס יומיומי. המצב הכלכלי והחברתי ברצועת עזה הוא קטסטרופלי, באדיבות שלטונות הביטחון הישראליים. גילוי פעוט של נדיבות כלפי אותם פלשתינאים המעוניינים ברגיעה ובשיתוף פעולה יכול להועיל יותר מכל כיפת בטון.

מה היה קורה אילו עשירית מהסכומים המוקדשים למיגונם ושינועם של תושבי שדרות היו מופנים לבניית מפעל באזור שדרות שבו פועלים מבית חאנון היו יכולים לעבוד ולהתפרנס? אם במקום שאוטובוסים יעמיסו פליטים משדרות הם יעמדו במחסומי הרצועה כדי להסיע אנשים חסרי תקווה למקום שיחזיר להם את כבודם ויקטין למינימום את המוטיבציה של שכניהם להפציץ אותו באכזריות כזאת?

כוחות הביטחון הישראליים השתמשו לא פעם בציניות ב"נוהל השכן" הידוע לשמצה, שבו פלשתיני חף מפשע נשלח לשחר לפתחם של שכניו החשודים כפעילי טרור. זהו נוהל מגונה כאשר הוא מבוצע בכפיה, אבל על יעילותו אין הרבה עוררין. אם יופעל "נוהל" כזה על בסיס וולונטרי תוך שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים, לא יחסרו שותפים פלשתינים מרצון למהלך. השאלה הגדולה היא אם ישראל, במצבה הפסיכולוגי מסוגלת עדיין לגייס רצון טוב ולהעניק משהו תמורת שכנות טובה.

מנהלים מצליחים במגזר העסקי יודעים היטב כי כשקם לך מתנגד עיקש ומזיק – ראש ועד עובדים או חברה מתחרה עם מוצר טוב יותר שהורס לך את השוק – הדרך הטובה ביותר ולפעמים היחידה לחסל את ההתנגדות היא להושיט יד, להציע תנאים טובים יותר או אפילו מיזוג כלכלי. בשלב מסוים, גם מדינת ישראל תצטרך לגלות את ההכרח להכיר בצרכים הלגיטימיים, בזעם הלגיטימי וגם בפוטנציאל ההרס של הזעם הפלשתיני, ולנסות לנטרל אותו בדרכי שלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s