אחריות השמאל

הצד החווייתי – משפחתי ואחר – הופך את ספרך לקל-קריאה; אבל חשיבותו העיקרית היא בחשיפת העובדה שאנו – ישראל – הננו אחת משלוש המסגרות הלאומיות היחידות בעולם, שבהן המדינה ומוסדות-הדת מחוברים זה לזה, ללא כל סימן של ניתוק החוט הטבורי הזה. לקביעה זו נלווים ניתוחים בהירים מאין כמוהם, המראים איך העוולות המתרחשות כאן, רובן ככולן, נובעות, ישירות, ממום מולד זה.

לדעתי, חולשתו היחידה של ספרך המאלף היא אמונתך, שלמרות-הכל, העניינים איכשהו יסתדרו בשל הנוער הנפלא שלנו… "נוער נפלא" (וארגונים מתקדמים "בוגרים" רבי-עצמה) לא הצליחו לעצור את הפשיזם באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. גרוע מכך: לרובו של הנוער שלנו נוח להיות במצב שבו הוא נמצא, לירות, לבזוז ולנשל ובה בשעה להתרפק על ערכי אוניברסליים לא מחייבים.

לדעתי, הסיכוי היחידי שלנו להיחלץ ממלתעות המפלצת היְמֵי-ביניימית שגידלנו כאן הוא אמירה נוקבת, חסרת פשרות – מהסוג שספרך מלא ממנו – לגבי אופייה המפלצתי הטבוע, התובע עוד ועוד. אוסיף רק, שידוע לי, שאת אינך מאשימה, בעיקר, את הימין במצבנו; כי, לדעתך, השמאל הרכרוכי (כולל "שינוי"!) ביחסו לעניין הלאומי הרגיש, הנקרא הפרדת מוסדות-הדת מהמדינה, הוא שמהווה את המעצור העיקרי בפני חשיבה בהירה, אמיצה ועקבית, ההכרחית לביעור הבורות הגורפת והמייאשת באשר לאשיות הדמוקרטיה המערבית. כָּעולה מספרך, לבורות זו אחראים כל מוסדות החינוך והתרבות בישראל, שתרמו, טיפין-טיפין, להפצתה והטמעתה עמוק בלב "הנוער הנפלא שלנו".

עמוס מוקדי

אפריל 2005